אילוסטרציה תלמידים בכיתה / צלם: איל יצהר
בשבועות האחרונים נפתח מחדש הדיון סביב שוויון ההזדמנויות בחינוך, בעקבות המהלך שמוביל ראש עיריית ירושלים ניר ברקת להנהגת תקצוב דיפרנציאלי של הרשויות המקומיות בתחומי החינוך והרווחה. ראשי הרשויות שעלולות להפסיד מהמהלך הזה מיהרו למחות בפני משרדי האוצר והתקשורת, ומושגים כמו סולידריות חברתית ושוויון הזדמנויות לכל ילד נישאו בחלל, כשכל אחד מהצדדים מעניק להם פרשנות שונה. מה יעלה בגורלו של הרעיון שמקדם ברקת יחד עם השדולה לצדק חלוקתי - קשה לדעת.
אבל זו הזדמנות להיזכר במהלך חברתי אחר, ששלט במערכת החינוך במשך כשני עשורים ודיבר גם הוא בשם אותם ערכים של צמצום פערים, שוויון וסולידריות, רק שבמקום לחלק אחרת את המשאבים הכספיים, עמדה בבסיס הרעיון חלוקה אחרת - של האוכלוסייה הבית-ספרית - מדובר כמובן באינטגרציה בחינוך העל-יסודי.
האינטגרציה אינה דומיננטית כבעבר; כשביקשנו ממשרד החינוך לשוחח עם מומחה מטעמו, לא קיבלנו התייחסות. הם כבר לא חוקרים את הנושא, יגחך אחד החוקרים כשנספר לו על כך, *כל מי שעסק בנושא הזה במשרד החינוך כבר נפטר או יצא לגמלאות. זה כבר לא מעניין אותם או את שרי החינוך שמופקדים עליהם, ולא משנה אם השר הוא מהימין או מהשמאל.
ואילו פרופ' דן גבתון, ראש המגמה למינהל ולמנהיגות בחינוך בבית-הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב מציין בפשטות: "האינטגרציה איבדה את הפופולריות שלה בחברה הישראלית מסיבות לכאורה מנוגדות. יש מי שחושבים שהיא לא הצליחה לצמצם פערים ולכן אין לה מקום, ויש כאלה שחושבים שהיא הצליחה יותר מדי, הרי כולנו חיים היום תחת מיינסטרים מערבי, ולכן היא מיותרת".