ב. מיכאל כואב. גם בחלומות הגרועים ביותר שלו הוא לא חשב שזמן כה קצר לאחר שעלה הקברט הסאטירי "רואים ת'סוף", שהוא כתב ביחד עם אפרים סידון ושביים מוטי קירשנבאום, הוא יעמוד על הבמה ויספיד את חברו זה למעלה מ-4 עשורים, עוד מימי "ניקוי ראש" פורצת הדרך. "אמרו על מוטי שהוא מת מדום לב, אבל אני חושב שהוא מת משיברון לב, שיברון לב על המדינה", הוא סופד (אני מצטט מזיכרוני) וניכר שכמו הטקסטים הנוקבים שבעוד דקות אחדות יוטחו בפרצופה של המדינה, הדברים נאמרים מדם לבו.
המולה שקטה בצוותא, והאווירה אינה כבכל ערב. זו ההצגה הראשונה מאז מותו של קירשנבאום, וניכר שהמתח מצוי באוויר. אבל לא רק המתח, ישנם גם חיוכים והתחושה היא שהקהל שהגיע לכאן ימים ספורים בלבד לאחר המוות הפתאומי וההלוויה המתוקשרת, הגיע לא רק על מנת להתבדר. הוא הגיע לכאן גם כדי לחלוק כבוד, לגעת בדבר עצמו, להרגיש, לומר תודה. מסיבת סוף הדרך, אם תרצו. הלוויה עם קריצה, והרי כזה היה קירשנבאום - תמיד עם קריצה. בחייו, והנה גם במותו. על "רואים ת'סוף" נגזר שלא להיות עוד הצגה. לא הערב ולא בכלל. היא ההצגה האחרונה. הסעודה האחרונה. הצגה סוף. עכשיו רק נשאלת השאלה איזו מדינה הוא משאיר לנו, קירשנבאום.
כי אין ארץ אחרת
זה המקום שבו הקריצה תופסת גם לחלוחית של צחוק ושל עצב, כמיטב הסאטירה - ו"רואים ת'סוף" היא סאטירה חדה ומדויקת, המסובבת את הסכין שוב ושוב, עם דגשים במקומות הנכונים. זו הצגה שנכתבה בעקבות "צוק איתן", שהועלתה לראשונה ערב הבחירות, ושניכר כי מתעדכנת תוך כדי תנועה. לא עניין של מה בכך ברצף האירועים המוטרף של חיינו, והנה כחלון כבר חוטף על התקווה שאכזבה, והנה אלי מכלוף ישי שמחפש עבודה.
ישנם כמובן החשודים המיידים, דוגמת מירי רגב, ששולפת את הכלי הציוני שלה לצדם של אלקין, אקוניס ולוין שמתפעלים ש"אין עליך מירי, שלך הכי גדול". או נפתלי בנט בגרסתו הדוצ'אית כבניטו - חיקוי מעולה של גיא מסיקה ומערכון חזק מאוד, כאשר פלורנס בלוך בתפקיד המתרגמת לשפת הסימנים, שמראה מה מסתתר מאחורי מתק השפתיים של האחשלנו. וכמובן נתניהו, בגילומו של דור צויגנבום, שבכמה וכמה מערכונים חוטף מקלחת של צוננים, שמגיעה לשיאה כאשר קירשנבאום בקולו שלו, מגלם את אביו המנוח של נתניהו, המטיח בו שהוא שקרן וש"איך, איך בחרו בך שוב פעם".
ראויים לציון גם ישראל גוריון ואתי וקנין שמשלימים קבוצת שחקנים איכותית מאוד, אבל לצד כל אלה - הדבר שבאמת מוצלח ב"רואים ת'סוף" הוא שהיא אינה נתפסת אל החשודים המיידים בלבד. בכך ההצגה נבדלת למשל, מ"נפגעי חרדה", שהעלו קירשנבאום, סידון ומיכאל לפני כ-5 שנים, ושממנה לא חסכתי בזמנו ביקורת על כך שהיא התמקדה כמעט אך ורק בימין המתנחל.
הפעם זה לא המצב. ימין, שמאל, כלכלי, מדיני, ביטחוני, תקשורתי - כולם חוטפים כאן, ואש כבדה. אלה השוטרים שלא סוגרים את הריצ'רץ'; השמאל על מנהיגו האנמי הרצוג, שמצייץ מהפך-מהפך-מהפך, רק בשביל להילקח להסתכלות פסיכיאטרית; אולמרט, פורום ראשי הערים הלא מושחתים ששולה הקליטה; ריקי כהן מחדרה ואשליות הבחירות; וגם התקשורת, שנחבטת בעוצמה בהצגה ולא אחת, ובמיוחד במערכון הטוב ביותר לדעתי, ובו צמד מתיישב כמו במסעדה, כאשר העיתונאית מלצרית ניגשת להציע איזה חדשות בתפריט, בא להם לראות. מבריק. הכול כמובן מוביל אל משרד הפליטה, אל הילד שלעולם יישאר בן 19, ואל שירת "יש לי ארץ אחרת", שהופכת קרביים. כי אין לנו ארץ אחרת, ולא תהיה.
* ציון: 9
"רואים ת'סוף" מאת אפרים סידון וב. מיכאל, בימוי: מוטי קירשנבאום, צוותא