מוסיפים שמן למדורה

כבר כתבתי כאן על הקונפליקט המובנה בשידורי חדשות בימים של מלחמה או גל טרור כזה ששוטף את הארץ בשבועות האחרונים: זה לא שמישהו מייחל חלילה לעוד פיגועים ועוד הרוגים, אבל מתעורר מתח בין הרצון לשמור את השיח החדשותי כחומר החם ביותר, לבין האיחולים ל "לילה שקט" שחותמים כל מהדורת חדשות מרכזית. לפיכך אני משתדל שלא להחמיר בימים שכאלה בשיפוט של עורכי, כתבי ומגישי החדשות.

יחד עם זאת, יש נהלים שראוי לעקור מן השורש: אין מהדורת חדשות שלא "חשפה" את השיחות של אזרחים ממקום הפיגוע בבאר-שבע למוקדי החירום של מגן דוד אדום ומשטרת ישראל.

למה בעצם? את האינטרס של דוברי הארגונים הללו להגביר את יוקרתם בעיני הציבור אני מבין, אבל איזה עניין מצאו עורכי החדשות בשיחות? הרי הפיגוע בבאר-שבע צולם ותועד כמעט מכל זווית אפשרית.

את התשובה סיפקה, מבלי משים, אחת ממגישות תוכניות האקטואליה, שאמרה לצופים ש"זה מלמד משהו על האווירה שבה אנו חיים כיום" (הציטוט מהזיכרון, אך רוח הדברים נאמנה למקור).

וואלה? באמת? אני צריך לשמוע גבר מתקשר למוקד החירום כדי ללמוד על האווירה שבה אני חי? לא די בכך שאני חושש מהפועלים שמשפצים את הבית הסמוך (ללא עוול בכפם כמובן)?

בהיעדר ערך חדשותי מובהק, הופכים הפרסומים הללו למה שמכונה בעגה העיתונאית "צבע" - או בהקשר העכשווי שלהם: שמן למדורה.

נער הפוסטר של הצבריות

"רבין: במילותיו שלו", יום ג' 21:00, ערוץ yes דוקו

גם אלמלא נרצח, אפשר שיצחק רבין כבר לא היה איתנו היום. כמו מרבית בני דור הפלמ"ח, הוא היה הולך ונעלם: תחילה מן הנוף הציבורי, אחר-כך גם מאירועים פרטיים. אפשר שהיה מתגורר באחד מאותם פרויקטים לדיור מוגן, מדדה לחדר האוכל בעזרת הליכון אלומיניום שרגליו נתונות בתוך כדורי טניס. הזמן היה מתגלה כאויב אכזר מכל רוצח: הרוצח עושה את שלו והולך, הזמן מתעלל בקורבנותיו שהם כולנו, לעיתים במשך שנים.

למה אני מבקש להיצמד תחילה לפרטי במקום לממלכתי? כי זה בדיוק מה שעושה הסרט הזה ליצחק רבין, בוודאי בחלק הראשון שלו, שנקי כמעט מאמירות שיכולות להיות רלוונטיות גם היום אודות "המצב". כאן יש את רבין הפלמ"חניק, יפה הבלורית והתואר, זה שמגויס ליחידה מובחרת בפלמ"ח, זה שהיה - ולא חלילה כגנאי, אלא לשבח - נער הפוסטר של הצבריות הישראלית.

כשרבין מספר בסרט הזה בקולו על זיכרונותיו, מתעורר געגוע לכל בני דורו: אלה שכבר לא איתנו ואלה שנמוגים אל מול עינינו. וכשמביטים באליטות החדשות שהצמיחה מקרבה מדינת ישראל, מתעצם הגעגוע שבעתיים.

* ציון: 9