אוהד פישוף ונעה צוק תשוקה לתנועה האנושית/צילום:גדי דגון
המופע "גן הדקות", שיעלה במסגרת "הרמת מסך 2015", הוא העבודה הראשונה בישראל של נועה צוק ואוהד פישוף - היא רקדנית וכוריאוגרפית והוא יוצר רב-תחומי, המוכר בעיקר מתחום המוזיקה ופסקול למופעי מחול (עם להקת בת שבע ועוד). השניים יוצרים יחד מחול, מוזיקה וקולנוע, מאז 2007, אך הם פועלים בעיקר בחו"ל. לדבריהם, העבודה החדשה נובעת מהתרבות שבה גדלו והבשילו כיוצרי מחול - מהחיבור העמוק שלהם לשפת הגאגא ומהתשוקה לתנועה האנושית.
את התוצאה הם מתארים כ"פנטזיה אתנוגרפית" - ריקודי עם מומצאים של קבוצה אתנית מפוברקת. זהו עבורם תרגיל - האפשרות לדמיין אחרות תרבותית כדרך להתבוננות עצמית, חיפוש אחר היגיון אלטרנטיבי, התבוננות על עצמנו דרך תרבויות אחרות - "קצת כמו מדע בדיוני בריקוד".
זוהי רק דוגמה אחת מתוך 13 יצירות של כוריאוגרפים ויוצרי מחול ותנועה, שיעלו בשבועות הקרובים במסגרת "הרמת מסך", פרויקט הדגל של משרד התרבות להצמחת יוצרים במחול, החוגג את שנתו ה-26. המופעים יעלו במרכז סוזן דלל בתל-אביב ובתיאטרון ירושלים ובבית מזי"א בירושלים.
מצוקת הדיור, שתופסת מקום רב בשיח הציבורי ומטרידה צעירים רבים במרוץ אחר הדירה האולטימטיבית, העניקה השראה ליצירה "12 צ'קים דחויים" של אלה רוטשילד. "צעירים רבים מוצאים עצמם בסיטואציות גרוטסקיות, מתחרים על דירות ראויות למגורים".
היא מציגה פרפורמנס הומוריסטי, המשלב טקסט ותנועה, שבו משתתפים יותר מ-20 רקדנים, אנשי המסלול להכשרת רקדנים בביכורי העתים. הם מתרוצצים בין מבני קרטון שעיצב זוהר שואף, בתלבושות שעצבה ענבל בן זקן (מעצבת המותג Mizo). רוטשילד היא רקדנית יוצאת להקת בת שבע ולהקת ענבל פינטו ואבשלום פולק, הפועלת כבר מספר שנים כיוצרת עצמאית, ומשלבת ביצירתה מיצגים, טקסטים, הלחנה ושירה.
עבודתו של עדו פדר WIG IT היא יצירה לארבעה רקדנים, שהוא מתאר אותם כספק היפסטרים ספק אמנים: "חבורה של אנשים עכשוויים. הם משתייכים לדור דפוק, עצלן, אפאתי, אבוד, ונדמה שחסר להם הדבר הבסיסי הנדרש כדי להיות אמנים: הבעה". למרות זאת הם יוצאים למשימה בלתי אפשרית: לעשות מעשה אמנותי. "הם לא מתעמקים עד הסוף, הם לא ממציאים את הגלגל, והם לא אידיאולוגיים - אבל הם יודעים מה הם צריכים ומה חסר להם, והם הולכים על זה". התוצאה היא: "אירוע מפתיע, מוזיקלי, צבעוני, ועכשווי על הבמה", כך מתארים המנהלים האמנותיים של הרמת מסך, איציק ג'ולי והלל קוגן.
ג'ולי הוא דרמטורג ומנהל אמנותי רב-ניסיון, שבשנה האחרונה ניהל הן את הרמת מסך 2014 והן את פסטיבל ישראל. כעת הוא חולק את העמדה עם קוגן, רקדן וכוריאוגרף מצליח בפני עצמו, שעד לאחרונה היה משתתף מהשורה, העומד לשיפוט הקהל והמנהלים האמנותיים, במסגרות כמו הרמת מסך.
- חצית את הקווים? איך זה לראות את הדברים מהכיוון השני?
קוגן: "זהו מעבר שהוא טבעי מצד אחד ומצד שני זו התבוננות שדורשת ממני לצאת מגבולות הטעם האישי שלי והרצון שלי כיוצר. אני נדרש להתבונן כקהל ואולי כמבקר - ולבחון מה חשוב לי שייחשף במרכז. כי הרמת מסך היא במה מרכזית ובחרתי להביא אליה יוצרים שפועלים בדרך-כלל בשוליים, והם לא מגיעים לקהל של סוזן דלל".
- הם התבקשו לשנות ולהתאים את עצמם?
"הם לא עושים דבר שונה מעצמם, אלא התבקשו להרחיב את ההצעה שלהם לקהל, לא רק למי שמכיר אותם ואת האזור שבו הם יוצרים".
- להיות יותר "קלים", יותר "מובנים"?
"הטענה הכי נפוצה של קהל במחול ובפרפורמנס היא ש'לא מבינים'. זה אופייני לתקשורת עם קהל בכל מדיום של יצירה עכשווית - גם במוזיקה ובווידאו ובאמנות פלסטית. זה חלק מהטבע של היצירה העכשווית והמחול כאן לא יוצא מן הכלל.
"אנחנו שומעים ביטויים כמו 'למבינים בלבד' או 'למיטיבי לכת'. משום שהיצירה העכשווית מסרבת לפעול בכלים נתונים וידועים. הקודים נשברו והקהל נדרש לתפוס את היצירה בדרכים אחרות. אני מקבל את זה שהוא לא מבין ואף מזדהה איתו, אבל אני חושב שיש כאן קריאה לקהל, לבוא עם סט חדש של ציפיות.
"אם הקהל מחפש לבוא ולהתרווח וליהנות מחוויה מענגת ורוויית קסם - יש לכך מסגרות אחרות ורבות. בהרמת מסך הוא נדרש להפעיל כלים אחרים של תפיסה, שיאפשרו לו לקבל דברים חדשים. זו לא ישיבה פסיבית, דרוש כאן מאמץ אינטלקטואלי ולא רק חוויה רגשית", אומר קוגן.
"זה לא ניסיון לאתגר את הקהל. חלק מהיצירות נגישות יותר וחלק פחות. באותה מידה - גם את הקהל אני לא רואה כמקשה אחת. אני אומר 'קהל' אך חושב על כל צופה בפני עצמו".
עוברים בין מסכים
ערבי הרמת מסך מאורגנים במקבצי יצירות קצרות, הערוכות ב"מסכים". כל מסך הוא יחידת מופע והם שולבו בהתאם למשך היצירות וגיוונן, מתוך מחשבה על הערב שלו זוכה הקהל.
"לעבודות אין קו מאחד, הן כולן שייכות לשיח העכשווי על מחול, על תנועה, על רלוונטיות וההצעות שלהן שונות ומגוונות. יש יצירות שעוסקות בטכנולוגיה וגוף, ויש כאלה שעוסקות במהות הגוף המצולם-מפוקסל".
- כל היוצרים מאוד פעילים גם בלי מסגרות כמו הרמת מסך. מה המשמעות של המסגרת ליצירה, ליוצרים?
"הרמת מסך הוא פרויקט הזנק. הוא נותן תקציב יותר גדול, חשיפה ובמה יותר גדולה. זו מקפצה. לא בטוח שאם נותנים את הכלים מיד יוצאים כוכבים. יש כוריאוגרפים גדולים וידועים היום, כמו ענבל ואבשלום, יוסי ברג ועודד גרף, רונית זיו ועוד, שצמחו בהרמת מסך. אבל לצידם הופיעו גם אחרים שלא הפכו ליותר ידועים".
"הרמת מסך 2015", 11.11.15-21.11.15, מרכז סוזן דלל, תל-אביב, תיאטרון ירושלים ובית מזי"א, ירושלים. מחיר הכרטיס: 60 שקל.