ניקולס פרנצ'ט / צילום: דור מלכה
כבר בכניסה למשרדי פייסבוק בניו-יורק זה די ברור: ככה נראה שפע. מכל זווית שממנה מסתכלים על 3 קומות הענק (שאוטוטו יהפכו ל-5) הממוקמות בנוחות בצמוד לאיסט וילג', חשים היטב את חגורת המכנסיים נפתחת, והביטחון הכלכלי משתפל בנונשלנטיות החוצה.
רואים את זה בעיצוב המשתעשע של החללים, בכורסאות שיצאו מגיליון Elle Decor האחרון, בפינות הקפה שמצוידות בכל חטיף בריא יותר או פחות שאפשר לחלום עליו, בתפריט ארוחת הבוקר בקפיטריה, במתקני האופניים ההיפסטריים שתלויים על הקירות, בשולחן הפינג-פונג שכבר הפך לקלישאה, ואפילו בדיאודורנטים הקטנים שמחכים בחדרי השירותים לצד מברשות ומשחות שיניים, למי שבמקרה שכח להשתמש בבוקר.
ולרגע קצר אחד מתחשק לטלטל את השובע הזה ולהטיח בו שגם לי מגיע, הרי אני מתחזקת פרופיל פייסבוק פעיל פלוס. אבל אז המארח שלי, ניקולס פרנצ'ט, מי שמחזיק בתואר המתיש "ראש צוות אסטרטגיה ורטיקלית גלובלית בפייסבוק", אומר: "קומה שתיים, זו קומת מחלקת המכירות", ומזכיר לי שהמודל העסקי של פייסבוק אינו נשען כולו על ההגיגים שלי על הילדים, אלא בעיקר על פרסומות.
האג'נדה של פייסבוק ברורה. בעולם שבו בכל יום נחנכת פלטפורמת פרסום חדשה, פייסבוק מבקשת לקטוף את הבכורה, בתור הבמה הפרסומית הכי יעילה והכי מדויקת. המשווק כבר לא צריך להיות תאגיד בינלאומי רחב-כתפיים כדי לשחרר לעולם סרטון של 30 שניות בטבור משחק הסופרבול שבשיא הפריים-טיים הטלוויזיוני. "כי אצלנו", מטעים פרנצ'ט, "בכל יום יש סופרבול".
זו לא רק התעבורה השוטפת שמורכבת מכם ומהחברים שלכם, ומהחברים של החברים שלכם: כמיליארד וחצי בני אדם בחודש ברחבי העולם, מבטיח פרנצ'ט. אלא, וזה אחד מקלפי המיקוח החזקים של פייסבוק, מדובר למעשה באתר היחיד שבו אנשים עוד מתרוצצים עם שם ועם פרופיל שיש לו עוגן במציאות.