בתוכניית ההצגה "סליחות" מצוטט השיר "חתונה מרוקאית", מאת חתן פרס ישראל לשירה ארז ביטון. "מי שלא היה בחתונה מרוקאית", הוא כותב, "מי שלא שמע את סבתא פרחה מסלסלת את מקמת הערגון באוזני הכלה והחתן...מי שלא בצע את הלחם בשתי ידיו, מי שלא חפן בידיו סלט נוזל וקנה ושטף את פיו ביין ממרקש...מי שלא היה בחתונה מרוקאית. הנה לך כרטיס, בוא כנס אל מהומות החזה, שלא המית אף פעם".
עכשיו רק נשאלת השאלה האם חנה אזולאי-הספרי, הפעם בתפקיד המחזאית, מעניקה לקהל שלה כרטיס אל העולם האותנטי הזה, שהוא לא מכיר? אל הטעמים, הנוזלים והחזה שהומה? התשובה לצערי היא שלא. ל"סליחות" פרי עטה ובבימויו של כפיר אזולאי, יש לא מעט מעלות מגזרת הדרמה בואך מלודרמה, אבל אותנטיות אינה אחת מהן. "הנה לך כרטיס" כתב המשורר ביטון, אבל לא הפעם. לא אצל אזולאי-הספרי.
כרטיס יש, אבל לדרמה משפחתית גנרית. דמויות שיכולות להיות רומניות או איטלקיות באותה מידה שהן מרוקאיות. ארבע אחיות שמתכנסות לחשבון נפש משותף ביום כיפור (אלא מה), והנה כל השדים ייצאו החוצה, אחד אחרי השני, עד שיבוא תיקון. תאמרו, מה הבעיה עם זה? והרי אנשים הם אנשים. אז זהו שיש בעיה עם זה, כי אותי מעניין לשמוע את הסיפור של האחיות מנתיבות, ושהוא יהיה חד-פעמי, ובלתי ניתן לשכפול. ממש כמו, וההשוואה מתבקשת כמובן, המשפחה המרוקאית החד-פעמית, שהביא מאור זגורי בסדרת הטלוויזיה שיצר "זגורי אימפריה". סדרה שאפשר לומר עליה הרבה דברים, אבל בהיעדר אותנטיות אני לא זוכר שהיא הואשמה, וזה בערך ההבדל כולו.
סיפור מסגרת רעוע
אפשר להתפלפל על הביצוע, על התפאורה, על הווידיאו-ארט, ועל הבימוי של כפיר אזולאי, שזכה לא מזמן בשבחים מאוד ראויים על בימוי "אלקטרה" בקאמרי. אבל בסופו של דבר הסיפור מתנקז אל השאלה, "האם אני מאמין לאחיות?" והתשובה היא שלמעט דמות אחת, דמותה של האחות פאני בגילומה החד והמרגש של מעיין תורג'מן, שלא במקרה היא גם הדמות עם קווי האישיות הדומים ביותר לזו של המחזאית (האישה העצמאית שיצאה והצליחה בעיר הגדולה), לא האמנתי לאף אחת מהן.
גם אוולין הגואל, גם אורלי טובלי וגם יעל איתן הן שחקניות טובות, והדינמיקה ביניהן פועלת בסדר גמור בסך-הכול, אבל הדמויות שהן קיבלו לידן נטולות כל ייחוד. הרבה מאוד סטריאוטיפים שהולבשו על כל אחת מהן (הדתייה הכפייתית, הקנאית המטורללת, הצעירה המחופפת, וכן הלאה) - מי מהם סבירים יותר ומי פחות - והאותנטיות בורחת ברגע שפאני יוצאת מהדלת.
יחד עמה בורח לו גם סיפור המסגרת של העלילה, וזו הבעיה השנייה של ההצגה, גם עבור מי שמוכן להתפשר על נטו מלודרמה. אזולאי-הספרי התמקדה כל כך בהעמסת הדמויות בפרטים ובדינמיקה הצפופה שבין האחיות, עד שהיא הזניחה לחלוטין את אמינות סיפור המסגרת, שהוביל אותן אל דירת האם באותו ערב כיפור. גם אם מדובר בהיעלמות סימבולית של האם, וזה מן הסתם כך, הפתרון הקלוש שהוגש בסוף לסיבת ההיעלמות הותיר טעם לפגם.
ועוד משהו לסיום: את "סליחות" כתבה אזולאי-הספרי בשנת 2000. זה הסיבוב השני של ההצגה על הבמות, ואני תוהה באיזה נימוק מצד תיאטרון באר-שבע? האם הזמן שחלף, למעלה מעשור, פעל לטובת המחזה? לרעתו? או שזה לא משנה? דעתי ברורה מעצם העלאת השאלה. הזמן שחלף אינו פועל לטובה המחזה, וההעלאה המחודשת משולה למנה שמחוממת במיקרו ומוגשת עם קצת קישוטים מסביב. אכיל, אבל לא כמו מהסיר.
"סליחות" מאת חנה אזולאי-הספרי, בימוי: כפיר אזולאי, תיאטרון באר-שבע.
* ציון: 7