האיחוד האירופי / צילום: רויטרס
החלטת האיחוד האירופי לסימון מוצרי ההתנחלויות התקבלה די בהפתעה ובעיקר בזעם בישראל. ההפתעה והזעם מצביעים על אוזלת היד של ממשלת ישראל בכל הקשור לתהליך שהוביל האיחוד האירופי ולדרכים למניעתו של צעד כזה.
מהלך סימון המוצרים מתבשל במסדרונות האיחוד האירופי זה יותר משלוש שנים. כלומר, היה די זמן לבצע פעולות אשר יעמידו בסימן-שאלה את התועלת בסימון. אנשי משרד החוץ אמנם עשו ככל יכולתם למנוע או לפחות לדחות את רוע הגזירה, אך בהיעדר התקדמות בתהליך המדיני, לא היו להם די כלים למניעת ההחלטה הזו.
לראיה, בסוף 2013 ותחילת 2014, התקופה שבה התנהל המו"מ המדיני בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, הואטה ההתקדמות האירופית לקראת סימון המוצרים, עד כדי עצירה מוחלטת כמעט. זאת, בשל בקשת האמריקאים שתלו תקוות בהתקדמות המו"מ.
ישראל נוטה להאשים את הפלסטינים בכישלון המו"מ לשלום, ומכאן הזעם על ההחלטה האירופית. ישראל תופסת ורואה בסימון המוצרים כאילו היא "נענשת" על כישלון אשר, לפחות בראייתה, לא היא אחראית לו. ה"עונש" כולל סימון מוצרים שמוצאם גם משטחים שכיום אין אפילו ציפייה שיתנהל עליהם מו"מ, כמו רמת הגולן, וגם כאלה שברור שיישארו בריבונות ישראל בכל הסדר קבע עם הפלסטינים, כמו גושי ההתנחלויות הסמוכים לקו הירוק. התוצאה היא - שהפגיעה הפוטנציאלית ביצוא הישראלי עלולה להיות משמעותית, והיא תחול על אזורים שלא צריכים להיפגע מהמהלך הזה.
אך גם בהיעדר פרטנר, ישראל הייתה יכולה למנוע את המהלך האירופי, או לפחות לצמצם אותו באופן משמעותי. אחת הסיבות לכישלון הישראלי היא אובדן האמון מצד האירופים בכנות כוונותיה של ישראל. בראיית אירופה, ממשלת ישראל לא נשאה ונתנה בניקיון כפיים. הצהרותיה בדבר תמיכתה בפתרון "שתי המדינות" הן לדעתם חלולות, כל עוד היא ממשיכה להרחיב ולתמוך בכל ההתנחלויות, בלי קשר לגיאוגרפיה ולסיכוי שיישארו בידי ישראל לאחר הסדר מדיני. לאירופים פשוט נמאס ממה שלתפיסתם הוא תרגילי דחיינות ואחיזת עיניים.
לישראל הייתה אפשרות לעצור או לצמצם את פגיעתו של המהלך האירופי, למרות כישלון המו"מ. זאת, אם היא הייתה מכריזה שהיא מתייחסת לקו גדר-הביטחון, וכי אין לה תביעת ריבונות על השטחים שמעבר לקו זה, שברור שלא יהיו בידי ישראל בכל הסדר מדיני - כך היו צומחות לנו שתי תועלות מיידיות.
ראשית, בהכרזה כזו ישראל הייתה מדגימה את נכונותה להקמת מדינה פלסטינית, ליצירת מציאות של שתי מדינות, וכך הייתה מחדשת את האמון בתהליך המדיני. כפי שראינו בימי המו"מ של 2013-2014, שבהם תהליך מדיני עצר את המהלך לסימון מוצרים.
שנית, אפילו אם הצהרה כאמור לא הייתה עוצרת את המהלך, לישראל היו כלים לטעון שיש להחיל את הסימון רק על מוצרים שמקורם בשטחים שמעבר לגדר - שהרי אלה מיועדים לעבור למדינה הפלסטינית; ולכן רצוי לא לייצר מוצרים על-חשבון משאבי המדינה הפלסטינית המיועדת.
סביר שידידותיה של ישראל באירופה ומחוצה לה (כמו גרמניה וארה"ב) היו משתמשות בטיעון זה, ומפעילות את השפעתן על מנת לצמצם את הפגיעה בישראל. כך לא הייתה מוחלת חובת הסימון על התעשייה המכובדת שהקימה ישראל ברמת הגולן, ולא על גושי ההתנחלויות.
בכך שישראל נמנעת מלהבחין בין השטחים שצפויים להישאר בריבונות ישראל בכל הסדר מדיני - לבין אלה שלא, היא יוצרת מצב שגם העולם לא עושה את ההבחנה הזו. כך יש פגיעה בכל (!) התעשייה הישראלית שמעבר לקו הירוק, ביהודה-ושומרון וגם ברמת הגולן.
יתרה מכך, בהימנעותה מקידום ומסימון קו גבול ומיצירת מציאות של שתי מדינות, עם פרטנר או בלעדיו, ממשלת ישראל פוגעת בכלל התעשייה הישראלית, גם זו שבתוך הקו הירוק.
הכותב הוא יזם חברתי ויו"ר-משותף "עתיד כחול לבן"