ועידת האקלים בפריז / צילום: רויטרס
שמות הערים קיוטו וקופנהאגן נחקקו (ב-1997 וב-2009 בהתאמה), כסמלים לאוזלת-ידם של לוחמי איכות הסביבה - פה אמנה שלא אושררה על-ידי המדינות החשובות ביותר; שם אי-הגעה להסכם מחייב בכלל. הבורים והציניקנים יכלו להצטרף למקהלת השמחים לאיד של מבקרי אל-גור, ושאר בעלי החזון, ולהסכים בינם לבין עצמם, שאין סיכוי לעצור את תהליך ההתאבדות של המין האנושי, או לחלופין - שכל הדיון בשווא יסודו. אכול ושתה, לא מזה נמות.
ועידת פריז אולי תערער סוף-סוף על זחיחותם של הציניקנים וצרי-האופק - הושג הסכם המחייב 195 מדינות, הסכם שיצמצם פליטת גזי-חממה. דהיינו, יאט את התחממות כדור-הארץ, ויחליש סוף-כל-סוף את האפקט המשחית של ריבוי האוכלוסין העולמי, ותהליך התיעוש הגלובלי על הסביבה שבה אנו חיים. מה שחשוב הוא, שנוצר שינוי תודעתי גלובלי שסחף אחריו אפילו את הפוליטיקאים שטווח החשיבה שלהם מצטמצם תמיד לשנים ספורות או לחודשים ספורים.
נא לשים לב: מדובר בחשיבה לטווח של כמעט מאה שנה! זהו הישג שמצטרף להישגים גלובליים אחרים, כמו אמנות האג או אמנות ז'נבה למיניהן, שמטרתן לצמצם נזקי מלחמה או למנוע מצב מלחמה. עד כמה גדולה הסכנה הלא מדומה - די להביט בכמות פליטת גזי-החממה של שתי המעצמות המזהמות הראשיות, סין וארה"ב. ההסדר החדש מציע די פיתויים ונשען גם על רצון טוב (במקום איומים), כדי לצאת מן המצר. המודעות המאפיינת בעיקר את ארצות אירופה, יחד עם הניסיון שאספו בייצור אנרגיה מתחדשת, הם הבסיס להסדר החדש ולתקווה המלווה אותו.
ואכן, זהו "כובע הפלא" - אנרגיה מתחדשת; והעשירים יתמכו בעניים כדי לעשות את העניין לכדאי. הסכם בלי איום בסנקציות צבאיות, אלא בשכל ישר.
ולישראל - מה לזה ולנו? אצלנו הגישה הבסיסית היא, שיש לנו "צרות ביטחוניות גדולות יותר, ומיידיות יותר", ולכן אין להשקיע במותרות כמו נושא איכות הסביבה. זה הרקע לאיחור הישראלי בעלייה על מסלול החיסכון באנרגיה ובשאר צעדים שמטרתם שיפור איכות הסביבה, כולל נושא שקיות הפלסטיק שאנו נחנקים בהן ומהן. זהו הרקע גם לזלזול בעבודה המושקעת על-ידי משרדים ממשלתיים, כמו המשרד להגנת (ענייני) הסביבה ומשרד האנרגיה.
כפי שראינו בשנים האחרונות ממש, תקציבים שיועדו לנושא זה הם הקלים ביותר לקיצוץ ולהשעיה. חוסר הראייה הישראלי לטווח ארוך בא כאן לידי ביטוי מובהק. שעה שאירופה הקרירה מתכננת העברת אנרגיית שמש (אנרגיה מתחדשת) בצינורות מאפריקה, בישראל עתירת השמש נשארו מבחינת ניצול אנרגיה זו ברמת דוד-השמש הפרטי בלבד, וגם את השימוש בתחנות-רוח אנחנו עושים במשורה. אנו משקיעים במה שנקרא ביטחון ובהתנחלויות, כאילו השקעה בהצלת העולם מהתאבדות היא מותרות. לא פלא שישראל מפגרת אחרי מדינות ה-OECD מבחינת הדרישות במסגרת הסכם פריז.
המשמעות של הסכם פריז ומה שמניע אותו, היא, שאחד מיסודות המערכת העולמית שאפיינה את המאה ה-20 - גידול התלות באנרגיה מפוסילים (נפט, פחם, גז, צפחה מן האדמה) - מתפוגג. משמע: גם התלות במי שבקרקעו מצוי האוצר הזה, הולכת ונעלמת. מבחינתנו, תהיה חשיבות עצומה לעולם שבו אופ"ק, ערב-הסעודית ואיראן, אינן אוחזות עוד בגרונו של העולם לאספקת אנרגיה.
משבר האנרגיה העולמי שנת 1973, לא יחזור. השאה של איראן הזהיר את העולם בעשור האחרון לשלטונו, כי הנפט כה יקר, שהעולם ישבור בסוף את מפרקתו בשאלת הנפט. כמו מרבית המדינאים של שנות ה-70 גם האיש הזה לא חשב לטווח ארוך - את שלטונו איבד תוך זמן קצר, ועתה מסתבר שיש תחליף לאנרגיה המופקת מנפט.
העולם שמסביבנו ישתנה ויגמד גם את הסכנות שאנחנו מנפנפים בהן במרץ היום - לא רמת הגולן, ולא הגדה המערבית, ולא הפצצה האיראנית, הן הסכנות או ההבטחות האמיתיות לפתחה של ישראל. שידוד המערכות שינבע ממדיניות האנרגיה הגלובלית הוא שישנה את כללי הפעולה במזרח-התיכון. לכך מוטב שנתכונן.