חיליק גורפינקל ביקר במסעדה שתרגיע לכם את העצבים

באחת עשרה ועשרה אני כבר אחרי הכול. התור במשרד החוץ מתגלה כקצר וככמעט יעיל, והנה, סוף-סוף, אחרי שנים של עיכובים, יש לי חותמת אפוסטיל על תעודת הלידה שלי שמאשרת, אני מניח, שאני באמת אני. לא ניכנס לזה כאן, מדוע אני זקוק לחותמת הזו. נדמה לי שיש מספיק קוראים אינטליגנטיים שמבינים לבד.

בדרך חזרה לתל-אביב (משרד החוץ זה בירושלים, למי שלא יודע) אני תוהה אם מוקדם מדי למרק קובה*. ירושלים תמיד מעוררת בי חשק עז למרק קובה. אפילו הדקירות שהיו פה רק יום קודם לא מצליחות להרגיע את הקריז. אני זוכר שאפשר לחנות ממש ליד הדלת, וזה מרגיע אותי. ליתר ביטחון, אני לא מספר לאישה מה אני עושה. היא הרי כעסה עליי אפילו בעניין משרד החוץ. מדוע אינך משתמש בשירותי הדואר בשביל חותמת האפוסטיל, תהתה. רק "יעילותם" של האחרונים בזמן האחרון שכנעה אותה שאין ברירה כנראה.

ובכן, רק אחת עשרה ורבע, ובכל זאת מסעדת אמא פתוחה. ריקה, אבל פתוחה. יש אפילו חניה. ומאבטח. אני מתיישב ומזמין מרק קובה חמוסטה וצלחת ממולאים. כמה דקות, והם מגיעים. הקובה חמוסטה הוא קובה חמוסטה. 3 קציצות קובה ממולאות בבשר, ומבושלות במרק חמצמץ, שבתוכו משתכשכים כמו שצריך גם חצאי קישואים ושלל עלי מנגולד וסלרי.

סביב מרקי קובה מתחוללת תמיד מלחמת עולם. מקצוענים אמיתיים, עדיף ממוצא כורדי, יטענו תמיד שאף מרק קובה אינו דומה לזה של סבתא שלהם. אני מכיר כמה כאלה באופן אישי. בדרך-כלל מדובר בסוג של סנוביזם שאשכנזי כמוני (חצי יווני אמנם, אבל על מי אני עובד, הנשמה פולנית) אינו עומד בו. אבל מה לעשות שאין לי סבתא אורפאלית, ובכל זאת אני מת על המנה הזו.

פעם אפילו דיברו על איזה כורדי סודי בירושלים שמגיש את זה גם לבני תמותה ואצלו זה באמת טעים, אפילו לטעמם של כורדים אמיתיים. הוא כנראה מעולם לא היה קיים באמת. החמוסטה של אמא (ויש גם קובה חמו, קובה מטפוניה, קובה פטטה, קובה חאלב, קובה סלק וגם קובה נבלוסיה מטוגנת, בקיצור - גן עדן של ממש לחובבי הקציצה הממולאת האגדית הזו) טובה ככל שמרק קובה במסעדה יכול להיות. וזה לא מעט עבור אדם מן היישוב.

פלטת הממולאים כוללת עלי גפן, סלק, כרוב, בצל וחצילונים. כולם ממולאים באותו מילוי צמחוני של אורז ברוטב עגבניות. לכאורה, זה יכול אולי להישמע קצת חדגוני ומשעמם. בפועל מדובר במילוי טעים להפליא, קצת חמוץ ובעיקר ביתי כמו שצריך. השינוי בירק המארח אותו מצליח לספק את כל האקשן. ממתיקות הסלק, דרך אדמתיות הכרוב וכלה בחמיצות עלי הגפן וכל שאר הטעמים העוברים בחך המתעורר שלך בשעה מוקדמת זו.

אמא היא מוסד אמיתי. מ-1980 היא עומדת כאן ואין לה, כך אני מקווה, שום כוונות ללכת לשום מקום. וטוב שכך. במציאות המסעדנית הקשה של ירושלים, שבה נסגרות זו אחר זו מסעדות, חלקן מוסדות מופלאים של ממש (ארקדיה, מסעדת הבשרים של פירו שעכשיו מוכר בה מיצים טבעיים, ירחם השם, צחקו של אלי מזרחי ואחרות), אני מקווה ומתפלל שאמא תחזיק מעמד.

לא היה לי מספיק אומץ, אבל אתם תעשו בשכל אם תעצרו לקינוח קטן בקפה מזרחי בשוק עצמו. המאפים של מורן מזרחי שווים את הפחד. אם היא תמשיך לייצר במשך כל החורף את טארטלט השוקולד והערמונים שאני חולם עליו כבר כמה ימים בלילות נוכל כולנו להתנחם במשהו מתוק ששם בכיס הקטן לא מעט קונדיטוריות בתל-אביב, ואולי גם בפריז שבה למדה. לדעתי, כמה ביסים מזה, ויש סיכוי שאפילו מבקשי גן העדן של 72 הבתולות יירגעו לרגע.

והערה קטנה ולא שגרתית (מבחינתי, לפחות) לסיום. לפני כמה שבועות כתבתי כאן על מסעדת עזבה בכפר ראמה וזכיתי, כצפוי, לשלל "ברכות" מקהל המטקבקים הנצחי. בדרך-כלל איני קורא טוקבקים, אבל הפעם המליצו לי כמה ממוקירי זכרי, והלכתי על זה.

אחסוך מכם את הפנינים העילגות ששליתי בשפע מים הסחי. אבל ביניהן, מצאתי, וגם זה היה צפוי, מישהו שהתלונן שהלכתי אצל ערבים שמסעדותיהם ריקות, במקום למסעדנים ירושלמים יהודים הסובלים בימים קשים אלה מאותה בעיה בדיוק. ובכן, ידידי, הכתבה הזו היא לא בשבילך. חשבתי על זה גם בלעדיך. אתה לא תאהב את זה, כמובן, אבל כולנו אחים לצרה האיומה הזו.

* כדאי להכיר

מורה נבוכים קצר לעולם הקובה. מרקי קובה: חמו - קובה מבושלת ברוטב כורכום וגרגרי חומוס; מטפוניה - קובות מבושלות במרק גזר, קישואים, עגבניות ודלעת; סלק - מרק מלא בסלק. קובות מטוגנות: נבולוסיה - הקובה המטוגנת הקלאסית במעטפת הבורגול; פטטה - קובה מטוגנת שהמעטפת שלה עשויה תפוח אדמה; חאלב - קובה מטוגנת שהמעטפת שלה עשויה מאורז

מסעדת אמא

פרטים: רחוב שמואל ברוך 55, ירושלים (שזה בעצם התחלת רחוב אגריפס בצד שקרוב יותר לבנייני האומה), טלפון: 02-6246860. א'-ה' 11:00-22:30, ו' 10:00 - שעה לפני כניסת השבת; כשר. 

מחירים: קובה חמוסטה - 36 שקל, פלטת ממולאים - 59 שקל. 

השורה התחתונה: טוב