הסטארט-אפ של הפרופסורים לכלכלה / איור : עומר הופמן
בעוד שכר-הטרחה הדשן לעתים של עורכי הדין בהליכים משפטיים ייצוגיים זכה לא פעם לתשומת-לב בתקשורת הכלכלית; וגם המתחים האתיים הקשורים בפועלם של עורכי הדין בהליכים הללו מעסיקים את בתי המשפט; מחוץ לאורו של הזרקור מתרחשת תופעה כלכלית שיש לה גם השלכות חברתיות-משפטיות ניכרות - התפתחותה של תעשיית חוות-הדעת הכלכליות.
מתברר, כי קבוצה מצומצמת של מומחים לכלכלה מגלגלת עשרות מיליוני שקלים מדי שנה ממתן חוות-דעת המוגשות בהליכים משפטיים, חלק גדול מהם הליכים ייצוגיים. אותו קומץ אקדמאים בתחומי הכלכלה והחשבונאות, שעלה על ה"פטנט", נהנה משכר של אלפי שקלים לשעת עבודה, ולעתים של יותר ממיליון שקל לחוות-דעת אחת בת כמה עשרות עמודים.
האם חוות-הדעת הפכו ל"סטארט-אפ" של הפרופסורים לכלכלה? אילו בעיות אתיות מציפה התופעה מבחינתם של עורכי הדין? וכיצד עלות חוות-הדעת הללו משפיעה, על הגישה של הציבור לבתי המשפט?
כתבה זו היא הראשונה בסדרה העוסקת בתופעת חוות-הדעת המוגשות לבתי המשפט, ובשאלות הנוגעות לעלותן ההולכת והמאמירה.
לשם מיקוד הדיון, נעסוק בחוות-דעת כלכליות, אף ששאלות דומות עשויות לעלות גם ממתן חוות-דעת משפטיות ואחרות, שמוגשות לבתי המשפט בהליכים שונים.
ביולי 2011, בשיאה של המחאה החברתית, הגיש עו"ד אופיר נאור, המוכר בדרך-כלל כמייצג בולט של תובעים ייצוגיים, בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד תנובה. עילת התביעה, שהוגשה באמצעות עו"ד שחר בן-מאיר, הייתה ניצול מעמדה המונופוליסטי של תנובה בייצור גבינת קוטג', לצורך קביעת מחיר מופרז ובלתי הוגן. הבקשה נתמכה בסקירה של מחירי הקוטג', בין היתר, בהתבסס על מחקר שצורף לבקשה, שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת. לעתירה לא צורפה חוות-דעת כלכלית.
בתגובה לבקשה נגדה, צירפה תנובה חוות-דעת כלכלית של מנחם פרלמן, לשעבר המשנה לממונה על ההגבלים העסקיים; ובתגובה לתגובת תנובה צירף התובע נאור חוות-דעת כלכלית, מטעמם של פרופ' אביה ספיבק וד"ר מאיר אמיר. זאת, בניגוד לכאורה לסדרי הדין, וללא קבלת רשות מבית המשפט להגשת חוות-הדעת בשלב זה של הדיון.
תנובה ביקשה למחוק את חוות-הדעת שהוגשה באיחור, אך השופטת אסתר שטמר מבית המשפט המחוזי מרכז, דחתה את הבקשה על אף הפגם שבאיחור בהגשתה. בהמשך, ערער מונופול מוצרי החלב לבית המשפט העליון נגד החלטת השופטת, ערעור שהתקבל, חלקית.
נשיא בית המשפט העליון אז, השופט בדימוס אשר גרוניס, העיר בפסק הדין כי "יש לבלום את התופעה שקנתה לה אחיזה בימינו, של ניסיונות חוזרים ונשנים לעריכת מקצה שיפורים בבקשות לאישור תובענה ייצוגית אשר נשענו, עם הגשתן, ולעתים במודע, על תשתית עובדתית רעועה". גרוניס הוסיף, כי "לכאורה היה מצופה מהמשיב, דווקא בבקשת אישור העוסקת בסוגיה כלכלית מובהקת, לתמוך את טענותיו, כבר בבקשת האישור, בחוות-דעת כלכלית המבססת את טענתו בדבר קביעת מחיר לא הוגן לגבינת הקוטג'".
גרוניס הורה לבית המשפט המחוזי לשקול בקשה מחודשת שיגיש נאור, לקבלת הרשות לצירוף חוות-הדעת שצורפה לבסוף לתביעה. התיק עצמו טרם הסתיים והוא עדיין מתנהל.
לדברי עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה, עותרת ציבורית בולטת, "מקרה תנובה הוא המקרה שיישר את הפרקטיקה הנהוגה, שלפיה תביעות בנושאים כלכליים יש להגיש בצירוף חוות-דעת כלכלית". הפרקטיקה הזו מאיצה את התעשייה המתפתחת - של חוות-הדעת הכלכליות המצורפות להליכים משפטיים.
מחיר חוות-הדעת הכלכלית המוגשת לבית המשפט, משתנה בהתאם לזהות המומחה, היקף העבודה, למידת המומחיות הנדרשת לצורך כתיבתה, ולעוד שיקולים שונים. אחד המשתנים המשפיעים ביותר על עלות חוות-הדעת הוא זהות המזמין. במילים פשוטות, ככל שהכיס של הלקוח עמוק יותר, כך יעלה שכרו השעתי של המומחה, במיוחד כשמדובר בכיסים עמוקים של חברות ציבוריות.
הנתונים המובאים כאן מבוססים על שיחות עם כמה וכמה עורכי דין המתמחים בתביעות ייצוגיות ונגזרות. יצוין, כי לא מדובר במחקר אקדמי או במדגם מייצג אלא בשקלול של ניסיונם האישי של עורכי הדין העוסקים בתחום. עם זאת, יש בנתונים כדי לשפוך אור על שכר המומחים לכלכלה ועל עלויות העסקתם.
נתחיל משוק התובעים המייצגים (מבקשי התביעה הייצוגית). מחיר חוות-הדעת הכלכליות בקרב המומחים המוכרים מתחיל קצת מתחת ל-100 אלף שקל, ומגיע עד ל-150 אלף שקל לחוות-דעת בת עשרות עמודים. הסכומים לפני מע"מ. המחיר הכולל של חוות-הדעת, לא אומר הרבה על רמת ההשתכרות של המומחה, משום שהנתון החסר הוא זמן העבודה שהושקע בהכנת חוות-הדעת. "זה מאוד נזיל", אומר אחד מעורכי הדין, "יש מי שמשקיע שבוע בחוות-דעת, ויש מי שמשקיע חודש בחוות-דעת באותה הסוגייה בדיוק".
לא כל המומחים מוכנים לעבוד על בסיס תמחור שעתי, אך אלה שכן מוכנים לעשות זאת, דורשים סכומים הנעים בין 1,000 ל-1,500 שקל לשעת עבודה, כשמדובר בצד התובע בתביעה ייצוגית או נגזרת.
אמנם ישנם גם מומחים שמוכנים לעבוד בפחות מן הסכום הזה, אך לתחושת המייצגים הבולטים בתחום, מדובר במומחים שלא יצלחו בשלום חקירה נגדית של עורכי הדין של החברה הנתבעת, שתהיה באופן טיפוסי חברה גדולה וציבורית, עתירת משאבים, כזו שבשירותיה עובדים מיטב עורכי הדין בישראל.
בין השמות הבולטים בייצוג תובעים נמצאים שמות כמו הכלכלן חנן שרון, רו"ח עופר אלקלעי וד"ר חיים קידר-לוי. שני שמות בולטים נוספים הם צמד אקדמאים צעירים ונמרצים שעושים חיל בתחום חוות-הדעת - ד"ר טל מופקדי, המתמחה בתחום המימון, וד"ר רועי שלם, המתמחה בניתוח כלכלי של סוגיות בתחום התחרות וההגבלים העסקיים. חברת "נומריקס" שהקימו השניים לפני כמה שנים עוסקת בתחום חוות-הדעת ומספקת עשרות חוות-דעת בהליכים משפטיים מדי שנה.
תחת המטרייה של נומריקס, ניתן לשכור גם את שירותיהם של מומחים בעלי שם הפועלים עם החברה בשיתוף-פעולה, כמו לדוגמה, פרופ' רפי אלדור מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. חוות-הדעת שניתנות מבוססת באופן חלקי על עבודת מחקר שנעשית באמצעות עוזרים ברמת הכשרה של תואר שני (לרוב בכלכלה), עם פיקוח של המומחים החתומים על חוות-הדעת.
מבדיקת "גלובס" עולה, כי שעות העוזרים מתומחרות לרוב בנפרד, לפי שכר שעתי נמוך יותר. עוד עולה, כי הדוקטורים מופקדי ושלם הם "שוברי השוק" - שגובים סכומים היורדים לעתים משכר שעתי של 1,000 שקל לפני מע"מ, ומוכנים, בניגוד למומחים אחרים, לקחת פרויקטים "קטנים", בהיקף של פחות מ-100 אלף שקל. עוד דבר שעושה את השניים לשונים מעט בנוף, הוא שהם מייצגים גם תובעים ייצוגיים וגם נתבעים.
המותג של זליכה
שם בולט ומסקרן בין מוסרי חוות-הדעת מצד התובעים הוא פרופ' ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, שהפך לכוכב טלוויזיה ולפעיל חברתי. זליכה חותם על 10-15 חוות-דעת בשנה לפי הערכות, כשלרוב הוא מציב את התנאי שמחיר חוות-הדעת לא ייפחת מ-100 אלף שקל בתוספת מע"מ. זליכה הוא גם ראש החוג לחשבונאות ומרצה בקריה האקדמית אונו, ומשמש גם כיועץ ליו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן (ממנו הוא גובה תעריף מופחת לטענתו). בנוסף, זליכה עצמו הוא התובע הייצוגי בתיק גדול נגד תנובה.
אם שאלתם - איך פרופ' זליכה מצליח "להשחיל" את חיבור חוות-הדעת הכלכליות אל תוך הלו"ז העמוס שלו; התשובה היא, שבדומה לאחרים בתחום, הוא כנראה לא תמיד מחבר את חוות-הדעת הללו בעצמו. לפחות לא לחלוטין. להערכת עורכי דין השוכרים את שירותיו, זליכה נעזר בעוזרים שהוא מנחה בכתיבת חוות-הדעת, שעושים את רוב עבודת המחקר והכתיבה. הפופולריות שלו, שנסקה לשיאים חדשים עקב השתתפותו בסדרה "מגש הכסף", לא הזיקה ל"שם המותג" שלו - שהוא חלק ניכר ממרכולתו של האיש. כפי שביטא זאת אחד מעורכי הדין, "כשאני שוכר את זליכה, אני משלם עבור המוניטין שלו, אני משלם בשביל חתימה. אני לא באמת מצפה שיכתוב את חוות-הדעת בעצמו".
זליכה מסר בתגובה: "איני נוהג למסור פרטים על התנהלותי העסקית. אמסור רק, שאת חוות-הדעת שלי אני נוהג להכין בעצמי. לשאלתכם, אני אכן נעזר בעוזרי מחקר, אך לעתים נדירות ובאופן חלקי בלבד".
אם 1,500 שקל לשעת עבודה אחת נשמע לכם המון כסף, תופתעו לשמוע שזה תעריף זול למדי, מחיר שמזוהה בעיקר עם "שוק התובעים". מנגד, ב"שוק הנתבעים", המשחק שונה לחלוטין. כאשר מימון חוות-הדעת יוצא מכיסם של בעלי המניות (שהם לרוב, הציבור), המומחים מרשים לעצמם לגבות שכר-טרחה כפול, משולש ולעתים אף מרובע. מחיר חוות-דעת חוצה לא פעם את רף חצי מיליון השקל, ולעתים נדירות אף את רף מיליון השקל לחוות-דעת אחת, תמורה המגלמת שכר שעתי של 3,000-4,000 שקל לשעה - סכומים שאפילו בכירי עורכי הדין בישראל יכולים להתקנא בהם.
בצד היועצים לנתבעים נמצאים מומחים לכלכלה כמו פרופ' אמיר ברנע ומנחם פרלמן, ששכר-הטרחה שלהם מגיע, לפי הערכות, ל-300-500 אלף שקל לחוות-דעת יחידה. פרופ' ברנע, אחד מנותני חוות-הדעת הפופולריים ביותר בקרב הנתבעים, הוא מומחה בעל שם בתחום הכלכלה ושוק ההון. כיהן בעבר כדירקטור חיצוני בבנק הפועלים, וכחבר במספר ועדות ציבוריות חשובות, שהשפיעו רבות על שוק ההון. בשנים האחרונות מייצג ברנע באופן טיפוסי את החברות בעלות הכיס העמוק, שהן היחידות שיכולת לשאת בשכר-הטרחה הגבוה שהוא דורש. בין לקוחותיו של ברנע, חברות כמו אפריקה ישראל, בזק, פרטנר ועוד.
מקרה מפורסם ביותר של חוות-דעת יקרה באופן שערורייתי הוא חווה"ד של הפרופסורים אשר בלס וחיים בן-שחר, בתגובה לתביעה שנדחתה, בטענה כי מחיר הצעת הרכש המלאה שניתנה באי.די.בי פיתוח ב-2009 לא שיקף את ערך החברה האמיתי, וגרם לבעלי מניות המיעוט נזק של כ-680 מיליון שקל. מחיר חוות-הדעת, פרופורציונלי לסכום התביעה האסטרונומי, תטען אי.די.בי. מנגד. לא מעט מומחים מוכרים היו שמחים לתת חוות-דעת בהיקף זהה, ושהייתה בעלת תוקף זהה בעיני בית המשפט, בתמורה להרבה פחות כסף.
מי למשל? פרופ' בלס עצמו, מסתבר, מוכן במקרים אחרים לספק חוות-דעת במחירים נמוכים יותר. כך קרה במקרה שפרטיו נודעו ל"גלובס". כשאחד התובעים פנה לפרופ' בלס, הוא דרש שכר-טרחה "מתחשב" בסכום "פעוט" של פחות מ-150 אלף שקל, המשקף פחות מ-1,500 שקל לשעת עבודה.
בלס מסר בתגובה: "אי אפשר להתייחס להצעה לכאורה שניתנה לבא כוח התובע הייצוגי שהעדיף להישאר אנונימי ושפרטיה כלל לא היו גלויים לנו למרות בקשותינו לקבל על כך מידע".
ככלל, שיחות עם גורמים בתעשייה הזו, מעלות את התחושה שלעתים לא רחוקות מספיק, המקח על שכר-הטרחה מתנהל כאילו מדובר היה בבזאר מזכרות בקהיר, ולא בשוק של דוקטורים ופרופסורים בעלי שם בתחום הכלכלה; קודם כול נועצים מבט חודר בלקוח ומנסים לאתר סימנים למידת עושרו ולנטייתו לבזבזנות, ורק אחר-כך נוקבים במחיר הסחורה.
זכות גישה - לבעלי 100 אלף שקל ויותר
בהנחה שהגשת תביעה בנושא כלכלי מובהק ללא צירוף חוות-דעת, תביא כנראה לכישלון התביעה - נוצר מצב שעלות הגשת הליך כזה, כרוכה לפחות בעלות חוות-הדעת. כלומר, בהוצאה של כ-100 אלף שקל ויותר, לפני מע"מ. ההשלכה המיידית של העמסת העלות הזו על התובעים, היא ייקור עלות הגשת התביעות, דבר שמעמיד מחסום בפני מימוש זכות הגישה לערכאות. לא לכל בעל מניות מן הציבור ולצרכן שנפגע ממחיר מונופוליסטי, יש סכום של 100 אלף שקל להשקיע בתביעה, בפרט כשהצלחתה כלל אינה מובטחת.
בישראל ישנם שני גופים ממשלתיים, שיכולים לתת מענה לבעיה הזו, אולם מדובר במענה חלקי ביותר. הגוף הראשון הוא "הקרן למימון תובענות ייצוגיות" במשרד המשפטים; והשני הוא רשות ניירות ערך, המממנת אף היא תביעות ייצוגיות ונגזרות הנוגעות לתחום ניירות הערך. היקף המימון של שני הגופים הללו יחד במונחים שנתיים - עומד על כ-1.8 מיליון שקל, סכום שמספיק לכסות כ-15חוות-דעת בשנה, מתוך עשרות ואף מאות הליכים ייצוגיים כלכליים.
קרן המימון של משרד המשפטים השתתפה במימון של כ-28 בקשות לאישור תביעות ייצוגיות ב-2014, ותקציבה הכולל עמד על כ-1.2 מיליון שקל. רבות מן התביעות שמממנת הקרן אינן בנושאים המצריכים חוות-דעת כלכלית, לפחות בשלב אישור התביעה כייצוגית - אך גם אם כל תקציב הקרן היה מופנה לחוות-דעת, הוא היה מממן לכל היותר כעשר חוות-דעת בשנה.
רשות ניירות ערך תומכת בתביעות שעילתן בתחום ניירות הערך בלבד. סך-הכול תומכת הרשות, בכשש תביעות מדי שנה, שהן התביעות המבוססות ביותר ובעלות הסיכוי הגבוה ביותר להתקבל לטעמה. ברוב המקרים, סכום התמיכה עומד על מעט יותר מ-100 אלף שקל, כאשר הרציונל מאחורי שיעור התמיכה הוא כיסוי עלות חוות-דעת, ככל שנדרש להגישה, וכיסוי שכר-טרחת עורכי דין. כלומר, הרכיבים הנתפסים כמינימליים כדי לאפשר את הגשת ההליך.
מבורך ככל שיהיה פועלם של שני הגופים הללו - הם לא משנים את המצב שלפיו ברוב המקרים הגשת תביעה כלכלית בשם הציבור, עולה כ-100 אלף שקל לפחות, ושסכום כזה אינו מצוי בכיסם של רבים. אז מי מממן את התביעות הללו בפועל? במרבית המקרים - אלה עורכי הדין של התובעים.
הקושי העיקרי במימון חוות-הדעת על-ידי עורכי הדין, הוא כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, האוסרים על מימון הוצאות הלקוח הכרוכות במתן השירות המשפטי. לא כל עורכי הדין חוצים את הקו האתי הזה, אך בדיקת "גלובס" מעלה כי לא מעטים מהם עושים זאת. לדברי אחד מאותם עורכי דין, "פרקטית, אני לא רואה שום אפשרות אחרת. גם ככה קשה לאתר בעל זכות שרוצה להיות תובע ייצוגי; תחשוב כמה קשה יהיה למצוא אחד כזה שגם רוצה להשקיע כמות כזאת של כסף".
הקושי האתי הזה מתקשר לסוגיה נוספת שתידון בקרוב בבית המשפט העליון בהרכב מורחב, סוגיית שידול הלקוחות להגשת תביעה ייצוגית. כלומר, מצב שבו עורך הדין מאתר לקוח שהוא חלק מן הקבוצה שזכותה נפגעה, ומציע לו להגיש תביעה בשם הקבוצה.
היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שהגיש את עמדתו בעניין זה במסגרת ההליך המתנהל בבית המשפט העליון, הציע להכיר בלגיטימיות שידול לקוחות בהליך ייצוגי, כדי לתמוך במטרה הציבורית של עמידה על זכויות הציבור. במוקדם או במאוחר בתי המשפט יצטרכו להידרש גם לשאלה של מימון הוצאות הלקוח להגשת ההליכים הייצוגיים, בפרט בשל העלויות הניכרות של חוות-הדעת הכלכליות. עד אז, ימשיכו עורכי דין רבים לפעול בניגוד לכללי האתיקה; ולשכת עורכי הדין תמשיך, מצדה, לא לשים לב לכך.
על אף המצב שהגשת הליכים ייצוגיים מסוימים כרוכה בהוצאה של 100 אלף שקל לפחות, יש מי שטוען שהמשוכה הכלכלית הזאת לא פוגעת באמת בזכויות הקבוצות המיוצגות. נהפוך הוא, לעיתים קרובות, קיימת תחרות בין עורכי דין העטים על שכר-הטרחה הפוטנציאלי בהליכים ייצוגיים, וממהרים להגיש תביעה ייצוגית או נגזרת, בטרם זכות הייצוג בעילת התביעה "תיתפס" על-ידי המתחרים.
עורכי הדין הוותיקים בתחום, פעילים כבר שנים רבות בזירה והתבססו כמייצגים בולטים בהליכים ייצוגיים. הם כבר שפכו משאבים רבים על ניהול תביעות, וגם ראו מזה ברכה בכמה זכיות שלוו בשכר-טרחה דשן, לעתים של מיליוני שקלים. את הסכומים הללו הם מסוגלים להשקיע מחדש בעסק שלהם.
הפיקציה של תעשיית הייצוגיות - "ביזנס" של עורכי דין
חלק מעורכי הדין הוותיקים בתחום התביעות הייצוגיות, מודים שמדובר בעסק לכל דבר ועניין - עם הוצאות והכנסות ושורת רווח. לדברי אחד מהם, "אני רואה את מה שאני עושה כסוג של יזמות. אני משקיע עשרות ומאות אלפי שקלים ב'כניסה' להליך, גם בחוות-הדעת, ואחת לכמה תביעות - כשאני גם מנצח - אני גוזר שכר-טרחה ב'יציאה'. אני לוקח על עצמי סיכון כלכלי, ועובד ללא שכר-טרחה מצד הלקוח, והתמורה בסוף הדרך היא שכר-טרחה שבית המשפט פוסק לי כשאני מנצח. נכון שלפעמים שכר-הטרחה מגיע למיליוני שקלים עבור תביעה אחת, אבל צריך לקחת בחשבון את העבודה שעשיתי בכל ההליכים וגם את הסיכונים הכלכליים".
ומה עם עורכי דין חדשים שרוצים להיכנס לתחום, ואין להם את ההון ההתחלתי למימון חוות-הדעת? מה יעשו תובעים ייצוגיים "רגילים" שרוצים ליזום בעצמם תביעה ואין להם 100 אלף שקל (ראו בכתבה) להשקיע בתביעה? ומה בנוגע לעילות קבוצתיות בממדים "בינוניים", כאלה שלא יביאו לתחרות בין עורכי הדין הבולטים בתחום?
אף שאין מחקר שנערך בנושא, ברור שהגדלת הסיכון מפחיתה את כמות האנשים שמוכנים לקחת אותו. אז מה העלות העקיפה של תעשיית חוות-הדעת הכלכליות לציבור כתוצאה מאי-מימוש זכויות? בשביל לענות על השאלה הזאת, צריך כנראה חוות-דעת כלכלית.
"המומחים הכלכליים בכל מקרה כותבים מה שמבקשים מהם לכתוב"
האם חוות-הדעת הכלכליות אכן משכנעות את השופטים? הדעות על כך חלוקות. לדברי עו"ד מוכר שעמד מאחורי מספר לא מבוטל של הליכים ייצוגיים בשנים האחרונות, "בסוף, המומחים הכלכליים בכל מקרה כותבים מה שמבקשים מהם לכתוב, וגם השופטים בוודאי יודעים את זה". גם עורכי הדין המייחסים משמעות ראייתית כבדת משקל לחוות-הדעת, ככל שהן רציניות ומבוססות וניתנות על-ידי כלכלנים מוכרים, מודים - אף אחד לא שוכר את שירותיו של מומחה כלכלי, בלי שהוא יודע מה יסכים המומחה לכתוב בחוות-הדעת.
כיצד עובדת הדינמיקה של שכירתו של מומחה לכלכלה? בדיקת "גלובס" מעלה שלרוב עורך הדין המייצג פונה למספר מומחים מוכרים, ומציג את נושא חוות-הדעת המבוקשת, בהתאם לטענות המשפטיות שהוא מבקש לטעון. לאחר בדיקה מקדימה של נתונים גסים וראשוניים, נערכת פגישה שבה מציג המומחה לעורך הדין את "גבולות הגזרה" של חוות-הדעת - מה מוכן המומחה לטעון, ומה אינו מוכן לטעון. וכך, בהתאם למכלול הדברים, להצעות המחיר, ולמידת ההסכמה של המומחים, נבחר המומחה שייתן את חוות-הדעת.
אמנם מצד אחד, ככל שהמומחה "גמיש" יותר בטיעונים שהוא מוכן לטעון, יהיה לו יותר קל לאתר לקוחות; אך מצד שני, "גמישות יתר", עשויה לפגוע ב"ערך המותג" של המומחה.
רוב המומחים המוכרים והבולטים, מודעים לכך שהם "שחקנים חוזרים", שרוצים לשמור על מהימנותם בעיני השופטים, בפרט שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. לכן סביר שמומחים מוכרים, לא יטענו טענות מופרכות לחלוטין, רק בעבור תשלום חד-פעמי בתביעה אחת.
בפרק הבא: "שכר המומחים הוא עוד ביטוי לחגיגות ולהפרזות של שכר הבכירים ושל תרבות ה'קח ככל יכולתך'"
הכתבה הבאה בסדרה תעסוק בפרשה התמוהה שבמסגרתה חויב תובע ייצוגי לשלם את הוצאות הנתבעת, אי.די.בי. פיתוח, על חוות-דעת בסכום המופרז של 1.1 מיליון שקל. בין היתר נעסוק בשאלה - האם ואיך ניתן להצדיק את הסכום הפנטסטי הזה?
עו"ד יובל אלבשן, פעיל חברתי ואחד המרואיינים בכתבה, מתאר זאת כך: "המערכת מזוהמת. חברי המועדון הבכירים מוכנים לשלם סכומי-עתק זה לזה, ללא שום צידוק כלכלי, כשבדרך-כלל הסכומים האלה לא משולמים מכיס פרטי, אלא מקופות של חברות ציבוריות, והציבור משלם אותם. לכן, אין בעיה לדרוש סכומים מופרכים, ולקבל אותם. וככה הגענו לכאן".
לדברי אלבשן, "שכר המומחים הוא עוד ביטוי לחגיגות ולהפרזות שכר הבכירים, של 'קח ככל יכולתך', ולכך שמי ששומר הצלחת אין לו שום אינטרס לשמור על הצלחת; ובסוף הציבור משלם. בשלב ראשון, זה מתחיל בכך שמומחים מעזים לקחת להם שכר כזה, לא בגלל שהעבודה מצדיקה זאת, אלא בגלל שאיש לא אומר להם 'לא'. אם יש צידוק ל-1.2 מיליון, למה לא 5 מיליון, למה לא 50 מיליון; ולמה לא 5,000 שקל?".
עו"ד גיא גיסין, שאף הוא התראיין לכתבה הבאה, סבור כי "לפעמים מומחים דורשים סכומים הזויים, כי הם רואים את סכום התביעה. מעבר לכך, הרבה פעמים המומחים עובדים על בסיס הצלחה, ואם התביעה נדחית, אז הסכום קופץ. למשל, אם חסכו לחברה 50 מיליון שקל, שכר-הטרחה יכול להיות מיליון שקל".
עבודה של מומחה המגיש חוות-דעת על בסיס הצלחת התביעה, אסורה לפי הדין ופוגעת בחוסר-התלות של המומחה. ואולם, כפי שמסתבר, מדובר בתופעה נפוצה, כפי שיפורט בכתבה הבאה. זהו עוד ביטוי לחגיגות ולהפרזות שכר הבכירים, של 'קח ככל יכולתך'.