ההצגה הכי טובה בעיר:
2015 הניבה לא מעט הצגות דרמטיות וטעונות, אבל אין עוררין על כך שפרס השחקנית הראשית בטרגדיה מגיע לשחקנית הפוליטית שרת התרבות מירי רגב, שגנבה את ההצגה. שיא הדרמה נרשם באותם צהריים טעונים של ה-19 ביוני, בטקס פרסי התיאטרון, ימים ספורים לאחר נאום הבהמות של עודד קוטלר, וראיון האמנים - "כפויי טובה וקפוצי תחת" של רגב. רעש האדמה היה ידוע מראש, וכמוהו גם רעידות המשנה מאז, כאשר כל צד מקפיד למלא את תפקידו המאוד לא תרבותי במשוואה.
תיאטרון השנה:
עם הצגות מופתיות ונועזות דוגמת "אליס" בבימויו של יחזקאל לזרוב ו"אני דון קיחוטה" בבימויו של יבגני אריה - שתיהן בעיבודים של מחזאי הבית רועי חן - ועם יד חופשית לקבוצות הצעירים שאימץ התיאטרון עם "חוות החיות" ו"מר ורטיגו", אין ספק שתיאטרון גשר מיצב את עצמו השנה ברמה אמנותית בפני עצמה.
המחזמר של השנה:
3 הצגות מתחרות על הקטגוריה, אבל זה לא באמת שיש תחרות ל"שיער" של הקאמרי ובבימויו של משה קפטן. אמנם גם "אוויטה" שביים קפטן בהבימה נהנית מרמה מיטבית של הפקה, אבל עם כל הכבוד ל"אל נא תבכי ארגנטינה" בביצועה של שירי מימון, ל"שיער" יש הרבה יותר שלאגרים מוכרים, מיי פיינגולד עם קול שעושה צמרמורת, וגם מחזה מוצלח פי כמה. הצלע השלישית בקטגוריה, "בילי שוורץ" מאת אוהד חיטמן, שרצה בתיאטרון חיפה, מלאה כוונות טובות, אבל היא לא בליגה של השתיים הראשונות.
הפריצה של השנה:
הבמאי עירד רובינשטיין אמנם לא נחת השנה בתיאטרון הרפרטוארי משום מקום - הוא מחזיק ברזומה כשחקן, וגם בפרינג' הוא קצר הצלחות בעבר - אבל עם שתי הצגות מצוינות בגשר, "המחברת הגדולה" ו"מר ורטיגו", עם "רומיאו ויוליה" מאתגר בתיאטרון באר-שבע ועם עיבוד ל"גרין מייל" של סטיבן קינג שעולה שם בימים אלה, רובינשטיין והשפה הבימתית המחוספסת שלו, התקדם השנה אל קדמת הבמה.
השייקספיר של השנה:
בין זו הגרסה האפוקליפטית ל"רומיאו ויוליה" שהוזכרה בסעיף הקודם, הביצוע היצרי של תיאטרון גשר ל"אותלו" בבימויה של לנה קריינדלין, או "הנשים העליזות מווינדזור" שביים אודי בן-משה בחאן - גם 2015 הייתה משופעת בפרשנויות לשייקספיר. אבל בשביל הביצוע הייחודי והמרתק מכולם היה צריך לחזור לבית הספר, אל "המלט" של מאור זגורי בסמינר הקיבוצים (הצגה שאומצה לאחרונה בהבימה). ביחד עם הכוראוגרפיה היפהפייה של מירי לזר, זגורי בורא את השייקספיר בדמותו, ומדובר באימפריה.
ההפתעה הנעימה:
"האבא" מאת המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, שעלתה השנה בבית ליסין, נראית על פניו כמו עוד "הצגת סלון". 4 עד 6 שחקנים, דרמה מועצמת ל-90 דקות על השעון, ותזכירו לי איפה חנינו? אבל אז מתגלה ששגרתית היא לא. מחזה אינטליגנטי, רגיש ומתוחכם שמתמודד עם הנושא המורכב כל כך של דמנציה בקרב קשישים, ושמוגש בחוכמה על-ידי הבמאי רוני פינקוביץ', ועם ששון גבאי בעוד תפקיד ראשי נהדר.
ההצגה הפוליטית של השנה:
2015 אווררה לא פעם את השד הפוליטי הקבור בדרך כלל מאחורי תיקיית הלחם, השעשועים והקופה הרושמת. בתחילת השנה הקאמרי החזיר לבמה את "גורודיש" הנוקב מאת הלל מיטלפונקט ולאחרונה העלו שם גם את "כבוד אבוד", שנוגע בעצב החשוף של האסלאם, ואת "על האש" הריאליסטית מאת דרור קרן. וגם בהבימה המשיכו את הקו הפוליטי, שהחל בשנים האחרונות בקומת המרתף של התיאטרון. הפעם עם "עשר דקות מהבית" מאת מאיה ערד, לציון יום השנה העשרים לרצח רבין, ועם ההצגה הפוליטית הטובה ביותר שעלתה השנה: "יהוא" בבימויו של אילן רונן ועם גיל פרנק בתפקיד הראשי. הצגה שחוזרת לימים המדממים של מלכי ישראל בשביל לייצר אמירה חדה ומדממת על ימינו אנו.
המהפך של השנה:
לא פשוט לשנות תדמית. למעשה, זה כמעט בלתי אפשרי, אבל רן דנקר, שהחל את דרכו אי שם בטלנובלה יומית ובמדורי הרכילות, חתם השנה את הטרנספורמציה עם שני תפקידים מצוינים בהבימה. האחד דרמטי כעורך הדין שהתעמת עם היטלר ב"נעצר בחצות", והשני כזה שלוקח אל הקצה את איכויות השירה ואת הכריזמה הבימתית שלו, בדמות המספר ב"אוויטה". התפקיד הטוב ביותר במחזמר.
הותירו חותם:
כמו בכל שנה, עולם התיאטרון נפרד ב-2015 מאנשים שעזרו לעצב אותו, ושהלכו לעולמם. שחקנים דוגמת אליאס, גדעון זינגר ואמנון מסקין, השחקנית ומייסדת תיאטרון הילדים אורנה פורת, הבמאי ואייקון הטלוויזיה מוטי קירשנבאום, שהספיק עוד לעלות סאטירה אחרונה, חדה ובועטת ("רואים ת'סוף"); וטרגי כל-כך, מותה בטרם עת של השחקנית הנפלאה בעלת החיוך הכובש והקול הגדול, רמה מסינגר והיא בת 46 בלבד.