תעודת שחרור: מה עושים הביטחוניסטים אחרי הפרישה?

מה יעשה עכשיו ראש המוסד היוצא תמיר פרדו, שחגג רק לפני שבועיים את יציאתו לאזרחות? "מהיכרותי איתו, סביר שייקח חופשה ארוכה, ייסע לחו"ל", אומר ח"כ יעקב פרי (יש עתיד), בעבר ראש השב"כ. "אולי הוא ינסה להשתחרר קצת מהעומס הנפשי שמוטל על מי שמחזיק בכזה תפקיד ולא עוזב אותך לגמרי גם אחרי השחרור".

אלא שגם חודשי ההסתגלות הנדיבים שמעניקה המערכת, מגיעים לסיומם, וראשי מערכת הביטחון נדרשים להחליט מה הלאה, בהתחשב כמובן בחוק הצינון. החוק שנחקק במרץ 2007 דורש שיעברו שלוש שנים מיום שחרורם של בכירי מערכת הביטחון ועד ליום שבו ייבחרו לכנסת, והוא חל על קצינים בדרגת אלוף/ניצב ומעלה, ועל מקביליהם בשב"כ ובמוסד - מה שטרף את הקלפים עבור כמה מהמשוחררים של השנים האחרונות.

במהלך החודשים שקדמו לחקיקת החוק, ההערכות היו שהוא נועד למנוע מדן חלוץ לכבוש את המערכת הפוליטית בסערה, אלא שמלחמת לבנון השנייה שהתנהלה בקיץ 2006 ממילא הורידה את מניותיו לשפל כזה, שגם בלי תקופת צינון, הוא כבר היה רחוק מלהוות איום. כניסתם של ראשי השב"כ והמוסד כמו גם של המפכ"לים תחת כנפי החוק, נועדה ליצור מצג של שוויון ולטשטש את הפחד העיקרי של הפוליטיקאים שכוון בעיקר כלפי הרמטכ"לים. הם אלה שנהרו לפוליטיקה כאילו היה זה מסלול טבעי עבורם, והם גם אלה שזכו לחיזורים האינטנסיביים מצד המפלגות.

"זה קורה כי לרמטכ"לים יש בדרך כלל פרופיל ציבורי גבוה", מעריך קצין בכיר לשעבר. "הם נתפסים כמומחים לא רק לביטחון אלא גם למדינאות, הציבור רואה בהם מנהיגים שטובים לענייני מלחמה, כמו גם לענייני שלום, ותופס אותם כמי שמסוגלים לקחת אחריות על מהלכים, כי אם לא, כבר הייתה באה ועדת חקירה וגומרת עליהם. גם האלקטורט והחשיפה שהם מביאים גדולה מאוד - צה"ל הוא עדיין צבא העם, ודאי בהיקף האנשים שהרמטכ"ל אחראי עליהם. אין מה להשוות את זה, למשל, למשטרה. כל המשטרה היא בקושי חצי מכוח האדם שיש לאמ"ן".