רופאים / צלם: thinkstock
נתחיל מהסוף: מצבם הפנסיוני של הרופאים בישראל, ודאי של אלה שנקלטו במערכת לפני שנת 2002 (כשעוד הייתה פנסיה תקציבית), טוב יותר מזה של רוב העובדים בסקטור הציבורי ובמשק בכלל. נכון, זו לא נחמה ענקית, אולי חצי נחמה. מהסיבה הזאת, ולא בהיעדר מוחלט של צדק, הרופאים מעדיפים להשוות את תנאיהם לאלה של הקולגות שלהם מעבר לים. הרופא הישראלי מבקר בחו"ל לצורך השתלמויות או תתי-התמחויות, הוא מבוקש בעולם וזוכה לא פעם להצעות מפתות עם שכר יסוד כפול מזה שמשולם כאן למומחים, כך שההשוואה למורים, למרצים או לאנשי הקבע פשוט אינה רלוונטית בעיניו.
הבעיה - בחלוקה לאפיקי חיסכון
עכשיו, לפני שנעבור לעיקר, ננפץ מיתוס קטן: הפנסיה של הרופאים לא באמת מחושבת רק על פי שכר היסוד או על בסיס שני שלישים מהשכר המשולב (שכר הכולל גם שעות נוספות, כוננויות וכדומה) כפי שנוטים לחשוב. למעשה, 100% מהשכר של הרופאים "מבוטח" לפנסיה, למעט כמובן מרכיב שולי של החזרי הוצאות. היכן בכל זאת הבעיה? בעיוותים ההיסטוריים מהעבר ובאופן החלוקה לאפיקי החיסכון. כך, למשל, עד שנת 2000 ההפרשה לפנסיה של הרופאים חושבה על פי 45%-55% בלבד מהשכר המשולב, ויתר ההפרשות (בעיקר ממרכיבי השכר שנוגעים למה שמכונה "עבודה נוספת" כמו ניתוחים אחר הצהריים או כוננויות) הלכו לקופת גמל. באפיק הזה גם הרופא הפריש משכרו, בשיעור 7.5% המקביל להפרשת המעסיק. בהסכם שנחתם בין ההסתדרות הרפואית למדינה בשנת 2000, הוסכם כי השכר הקובע לפנסיה יעלה לכדי 70% מהשכר המשולב, וההפרש מ-45% ועד 70% ינותב לפנסיה צוברת במקום פנסיה תקציבית. כל מה שמעל 70% המשיך ללכת לקופת גמל. בהסכם משנת 2011 חל שיפור נוסף, ולפיו השכר הקובע לפנסיה יעמוד על 80% מהשכר המשולב והיתר לקופת גמל.
לרופאים יש נטייה "לשכוח" את ההפרשות לקופת הגמל כשהם מדברים על הפנסיה הנמוכה שלהם. ברוב המקרים זו אינה מניפולציה, אלא תפיסה שלפיה קופת הגמל היא בבחינת "תוכנית חיסכון" ולא חלק מובהק מהפנסיה.
התפיסה הזאת נובעת גם מהעובדה שרופא נדרש להפריש בעצמו 7.5% לקופת הגמל, וגם מהעובדה שמדובר ברכיבי שכר מחוץ לשכר היסוד. לרופאים נמאס שמספרים להם כמה הם יכולים להרוויח על שעות נוספות או לעבוד באופן פרטי באמצעות ההיתר המיוחד שניתן להם - הם רוצים להרוויח יותר בין 8:00 ל-16:00. הדרישה הזאת, אגב, מאוד לא מופרכת.
היתרון של קופות החולים
הרופאה הגמלאית שכתבה לנו את המכתב נגעה בבעיה נוספת: פערי הנוחות וההשתכרות בין רופאים בבתי החולים לרופאים במרפאות קופות החולים. רבים מהרופאים עובדים אמנם גם בבית החולים וגם בקופה (בעיקר אחר הצהריים), אולם אלה שעיקר עבודתם בקופת החולים נהנים מפוטנציאל השתכרות גבוה בהרבה. הם מתוגמלים בהתאם למספר המטופלים שלהם ועל פי מדדים שונים שהקופה קובעת, ובאופן טבעי גם החיסכון הפנסיוני שלהם נגזר מזה.
רופאי המרפאות בעצמם מתלוננים על תנאי העבודה ובעיקר על מספר המטופלים הרב שהם נדרשים לראות בשעה נתונה, אבל עדיין שמורה להם היכולת לנהל באופן גמיש יחסית את שעות העבודה שלהם. יותר ויותר רופאים בבתי החולים מתפתים להפחית את אחוזי המשרה שלהם שם לטובת עבודה במרפאות קופות החולים, שהפכו עם השנים גם למה שמכנים במשרד האוצר "טרמינל" - מקום שבו פוגשים מטופלים בין היתר מתוך הנחת עבודה (מבוססת למדי) שניתן יהיה לטפל בהם באופן פרטי זמן קצר יחסית לאחר המפגש. זאת אם על ידי ייעוץ מקצועי בקליניקה הפרטית או באמצעות הביטוחים המשלימים והמסחריים, במקרה שמתעורר צורך בניתוח.
כ-40% מהניתוחים הפרטיים בישראל מבוצעים על ידי רופאים שפגשו קודם לכן את המטופל במרפאה ציבורית, ומהסיבה הזאת משרד האוצר הצליח להעביר לאחרונה בכנסת את "חוק הצינון" - חוק האוסר על רופא לטפל באופן פרטי בחולה שפגש במסגרת המערכת הציבורית במשך תקופה של חצי שנה (החוק עדיין לא נכנס לתוקף משום שהוא מחייב פרסום תקנות מצד משרד הבריאות, וזה אינו ממש מתלהב מהמהלך הזה).
אם ה"טרמינל" הזה באמת ייסגר, לרופאים תהיה סיבה טובה להיות עוד יותר ממורמרים בשנים הקרובות.