ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל
1. אז אל על עשתה היסטוריה. לראשונה היא איישה את תא הטייס בנשים בלבד. שתי טייסות הטיסו את הנוסעים מתל אביב לקפריסין. הקברניטה המרוגשת סמדר שכטר, שמחה לבשר שהן קיבלו מחיאות כפיים כשהודיעו חגיגית על העניין לקהל הנוסעים. האם הגיעו לאוזניה גם ההערות הציניות?
"איזה מזל שלא הייתי על הטיסה הזאת", נקרע מצחוק אחד השומעים אצלנו במערכת. האם הצחוק הזה לא קיפל בתוכו גם היסטריה קלה? הנה מתמוטטות אקסיומות שגדלנו עליהן. מאיים, לא?
הסדר הישן, הטוב והמלכד הולך ומתפייד לנגד עינינו. נשים תוקעות יתד במעוזים הכי גבריים. וזה קורה בזכות אלה שלא עובדות על אוטומט, שמפרקות את הסכמות ששתלה לנו בראש איזו ישות אמורפית: המבנה החברתי. תקראו לזה איך שתרצו, בסוף אנחנו מדברים על מימוש עצמי. זה הנושא הגדול של המודרנה. ואם צריך בשביל זה לבעוט בנורמות ולהתקלף משכבות של סוציאליזציה שעברנו מגיל הגן, אז נבעט. כלומר, אתם תבעטו, ואני אכתוב על זה.
2. קארל רוג'רס, מאבות הגישה ההומניסטית, ראה את המניע האנושי העיקרי שלנו בשאיפה למימוש עצמי. בפער הזה בין ה'עצמי האידיאלי' ו'העצמי הממשי', בין מה שאני רוצה לבין מה שמותר, נמצאים הקונפליקטים הכבדים.
מאז שהיית ילד אמרו לך שאסור לך להרגיש כל מיני דברים. תהיה ילד טוב, אל תקנא, אל תעז לבכות. אמרו לך שמה שאתה מרגיש באופן טבעי הוא פסול. ואז? נוצר פיצול בין ההתנסות האותנטית שלך ובין הדרישה מבחוץ. כשיש אי הלימה, אתה לא חווה את עצמך. בסוף זה מעייף. כמה זמן אפשר להיות מישהו שהוא לא אתה.
אם 'להיות בסדר עם כולם' זה הקונספט שלך, ובשבילו אתה נאלץ להחניק חלק גדול מהרגשות האותנטיים, אז יכול להיות שיהיו לך הרבה חברים, אבל בתכלס תהיה כל-כך בודד. מעצמך.
3. מה שעוד יותר מתסכל בכל העניין הוא השרירותיות של הנורמות. היום הן פה - מחר הן לא. מה שהופך אותן סוג של אופנה. ואופנה, תסלח לי אנה ווינטור, אני לא נוטה לקחת יותר מדי ברצינות.
תחשבו על תהליך תיוג וקרימינליזציה של אנשים, שאיתרע מזלם לחיות בתקופה שבה שלטה סכמה מחשבתית עקומה. קחו את עניין ההומואים, למשל. אלן טיורינג נשלח על זה לכלא. האיש שהמציא את המחשב, שפיצח את הצופן של אניגמה הנאצית במלחמת העולם השנייה ותרם תרומה אדירה לניצחון בעלות הברית. האיש, שהציל מיליונים ממוות, היה קורבן של מוסכמה חברתית אווילית. הוא קיבל טיפול תרופתי הורמונלי כדי להדביר את ההמוסקסואליות, ובסופו של דבר התאבד. האכזריות חודרת דרך הנורמות, משתמשת בהן.
4. לו סלומה, באינטואיציה החריפה שלה, הבינה את זה. אשת הספרות ומי שהפכה לפסיכותרפיסטית הראשונה, בזה למוסכמות. מגיל צעיר היא השתמשה בנשק לא קונוונציונלי. היא חימשה את עצמה בשריון אינטלקטואלי, צללה לקריאה מעמיקה של קאנט, וולטר קירקגור ורוסו, וידעה לתת פייט לגדולי הוגי הדעות בתחילת המאה ה-20. הסביבה לא ידעה איך לאכול אותה: איך יפהפייה שובת לב מתנערת מכל האמצעים העומדים לרשות נשים, ומעדיפה להשתמש בנשק המשמש רק את הגבר. היא עוררה דאגה גדולה. התנהגותה, אמרו, מסכנת את התנועה הפמיניסטית כולה. לאבחנות הפסיכולוגיות שלה היה קול חדש ושונה. וגם בחיי האהבה שלה היא שמה ללעג את המוסכמות. בעלה של האישה המשוחררת הזו מעולם לא זכה ליהנות מחסדיה. אחרים - דווקא כן. היא שברה לניטשה את הלב, וניהלה זוגיות עם המשורר רילקה כשהיה בן 22. היא האמינה שאהבה טבעית לא יכולה להיות מושתתת על נאמנות. מאחר והייתה נאמנה לעצמה ללא סייג, לא יכלה להיות נאמנה לאיש מלבדה. לימים, כשתכיר את פרויד אישית, הוא ילמד אותה שהמגבלות שמטילה החברה על היחיד בולמות את הצמיחה שלו, כי הן כופות עליו את דיכוי המאוויים. זה רק חיזק את מה שידעה כל חייה.
5. אם החברה שבה אנחנו חיים משתנה, זה רק הודות לכוחות האלה שמבעבעים בתוכה. אלו שהעזו להטיל ספק, סירבו לנרמל את האבנורמליות. כל אחד בדרכו קרע את חגורת הממסר התרבותית. בסוף, כשאתה בוחר למצוא חן בעיני פחות אנשים, אתה יכול להיות הרבה יותר מדויק עם עצמך. כמו מייג'ור טום, להיעלם מכבידת הקונבנציה.
6. מכירים את אלה שמרחרחים מה כתבו האחרים, בודקים לאן נושבת הרוח לפני שהם מכניסים מחסנית, מחפשים לקבל את הרישיון מה מותר לומר ומה אסור?
מי ששובר את ההגה מהקונצנזוס בחריקת צמיגים, ירגיש איך זה לעמוד מול האגרוף הקמוץ של העדר. אבל גם הדרך ההפוכה עולה מחיר. כשעובדים לפי הספר, מתוך משאלת פיוס והרמוניה, יוצאים אנשים על פס ייצור המוני, שמחניקים את הקול שלהם. במחזה 'הקרנפים' הציג יוג'ין יונסקו את הטוטאליטריות בדמות בני אדם שמתקרנפים בהדרגה. התוצאה היא אובדן הרבגוניות האנושית לטובת שטאנץ אחד.
אין כמו הפייסבוק שדורש ממך להתיישר עם הקו השולט. אתה נכנס לרשת והפיד מקיא עליך שקים של דעות שהן כמעט שכפול של אותה דעה. קופי פייסט. קשה להתחייב מי הם באמת. איפה נגמר השכפול ומתחיל הבנאדם.
7. למרות כל הקדמה והטררם, ההרגשה היא שאנחנו עדיין חיים בחברה שמרנית עד זרא, שנאחזת נואשות במוסכמות שלה.
היא בכירה בעולם העסקים שעזבה לאחרונה את הבית אחרי שהתאהבה באישה. כשדיברה איתי ניסתה לא לדמוע. "אני מתביישת בעצמי", הרכינה מבט.
"מה יש לך להתבייש?", נדהמתי.
"אני סוטה", ענתה. ואני לא האמנתי למשמע אוזניי, "איך אהבה יכולה להיות סטייה?".
בעוד אני כותבת, מתקשרת ידידה ויש לה מה להגיד על ההיא בפייסבוק שעפה על עצמה ב'מצבה'. ומה מצבה? גרושה מבסוטית שמרשה לעצמה קלילות לוהטת בגיל 47. השמעתם אוקסימורון צורם מזה? האנשים לא אוהבים אותה שמחה כל-כך. זה היה מחליק להם יותר טוב בגרון אם הייתה טיפה מיוסרת, דוחקת עצמה לסד המונוגמי. כי ככה לימדו אותנו, ולמה שנערער על הסדר הקיים?
לו סלומה, אגב, לא הייתה עוברת גם היום.
הייתם מדיחים אותה.
מצד שני, לכו תדעו, עובדה: שי חי.
זהו הטור הפותח בגיליון "שוברי מוסכמות" של "ליידי גלובס"