שתף, בנאדם, שתף

אל תישאר מחוץ למשחק. אבוי למשתמט! טור עורכת, "ליידי גלובס"

ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל
ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל

1. כיף פה על השביל. ההליכה הקצבית, הנוף ההררי, ריצודי השמש שניתזים לכל עבר, המיית הנחל שנמזגת בציוצי הציפורים, חריקת הענפים על הקרקע הקשיחה תחת רגלינו. כמה הייתי זקוקה לזה, להזיז את עצמי אחרי ימים ארוכים בישיבה במערכת. ולנשום את הטבע הנדיב הזה. רשרוש עלוות התחרה של אלת המסטיק והאורנים רק מדגיש את השקט. והביחד. עונג הביחד הזה. אבל בזמן שאני ביחד אתכם, מחשבותיי נודדות לביחד אחר, זה שברשת. כל אלה שלא פה איתי. אז איזו תמונה, באמת, להעלות?

איך אפשר בלי השאלה המכוננת.

2. תמיד תיעדתי. הייתי שולפת את המצלמה מהתיק ומנציחה את הרגע. לוכדת אותו כדי שיהיה איתי גם בהמשך, לימים אחרים. אהבתי להתבונן בו, ברגע המתועד. וזה היה לגמרי שלי עם עצמי. אבל אז פרצה הרשת לחיינו. והיא חילקה אותם לשניים: לפני ואחרי. לא מיד התחברתי, זה היה לא טבעי בהתחלה. אבל עדיין הייתי מראשוני המשתמשים. משעה שהתחיל, הפך השיתוף חלק בלתי נפרד מהחוויה עצמה. הרשת כולה הפכה לציווי חברתי שמכוון אליך ואומר: שתף, בנאדם, שתף. אל תישאר מחוץ למשחק, מחוץ לכפייתיות שאחזה בתרבות שלנו: חייבים לשתף. אבוי למשתמט!

פעם בזנו למציצנות, היום אנחנו מזינים אותה במסירות. בואו, תציצו לנו! כדאי לכם! תראו כמה השתדלנו. ובמיוחד השתדלנו שזה ייראה הכי לא מתאמץ. כאילו סתם עברנו פה במקרה, הנחנו את מקלון בדיקת ההריון. זהו, נגמרו ההסתרות. פרטיות? פחחחח. אתם יכולים לא לשתף, אם ממש בא לכם, רק תדעו שזה כל כך לא תרבותי מצדכם.

פרקטיקת האינסטוש הפכה לאומנות השבחת העצמי. התמונה מתפקדת על תקן דף המסרים של העצמי המבוקש. בכל בילוי טיפוסי מגיע רגע האמת. הרגע שבו כמה בנות יחד צריכות להחליט איזו תמונה משותפת להעלות. 'לא מרשה לכן את זו, יחשבו שאנחנו נהנתניות מדי'. 'וזו? אתן נראות מדהים, אבל תראו אותי, זוועה'. אחרי הרבה ויכוחים וחישובים, כשכולן מתרצות, נבחרת התמונה המהונדסת לשיתוף 'האותנטי'.

שיתפו אתכם מדי? עכשיו ישתפו עוד יותר. השבוע הושקה מצלמת המציאות המדומה, מה שאומר שנתחיל להזרים את חיינו בווידיאו בשידור חי מהסמארטפון. אם לשפוט לפי צוקרברג "בקרוב נחיה בעולם בו כולנו משתפים חוויות מרחוק, ומרגישים באותו מקום".

בינתיים, בטיול, בעודי עסוקה באיתור הרגע הנכון לצלם, התעקל במוחי סימן השאלה: למה דחוף לי לשתף? למה חשוב לי שאחרים ידעו מה אני עושה עכשיו בעודי מבלה עם אחרים-אחרים? למה אני לא מתמסרת לנוכחות שלי כאן ועכשיו, למה להתעקש לדלוף החוצה? איך נהיה שיותר ממה שחשוב לי לחוות, חשוב לי לשתף אתכם בחוויה?

3. אני אוהבת לשתף, אבל הופכת בונקר בדברים החשובים באמת. אני לא מרגישה צורך בלתי נשלט לחלוק אותם עם העולם. יש רק כמה חברים אהובים שאני באמת משתפת בסודות הכי מוכמנים. איתם נוח לי לעבד מה שעובר עליי. בשבילי זו אחת החוויות הקיומיות המשמעותיות. תגידו שאנחנו חופרים. כן, את העצמי שלנו. מעניין לי לקבל עוד נקודות הסתכלות על המצב, לראות עוד סוגי נרטיב לאותם חומרי מציאות שמושלכים פנימה.

האמפתיה מנחמת. כמו סוג של משכך מתחים. איזה עונג לבחון את החוויות, לחקור אותן, לארגן את המחשבות. יחד. ההכרה שאני לא לבד, זה מה שמחזיק אותי. איזו פריבילגיה זו להיות מסוגלים לשפוך את מר ליבנו בפני חבר אמפתי. ולא, לא כזה שהמונה דופק אצלו.

4. קוהוט יצר טלטלה בעולם הפסיכואנליטי. הוא סימן את העצמי כמרכז הקיום שלנו. בעוד שפרויד טען שהמוטיבציה העיקרית המניעה אותנו היא הצורך לספק דחפים מיניים ותוקפניים, קוהוט קבע שהמוטיבציה הכי חזקה שלנו היא לשמור על העצמי. כל חיינו אנחנו זקוקים לנוכחות של אחרים משמעותיים ואמפתיים שיתחזקו עבורנו את תחושת העצמי, יספקו את הצרכים הנרקיסיסטיים שלנו בדרך של שיקוף (ישקפו לנו כמה אנחנו נפלאים ומיוחדים), ותאומות (יגרמו לנו לחוש שייכות ודומות). בלי כל אלה יהיה לנו קשה לבנות עצמי יציב ולכיד, בלי אספקת החמצן האמפתי הזה - ניחנק.

5. ואז נכנסה הטכנולוגיה, וקיבלנו גלונים של חמצן. פייסבוק העמידה לרשותנו מרבצי שיקוף והאדרה. נוצר מרחב חווייתי שבו הטרייד אוף ברור: נכנס שיתוף, יוצאת אהדה. זה הרגע שבו נולדת היחידה החברתית המוזרה: להקת המריעים שלך. איך אמרתם שקוראים לכם? בדיוק. תצטרך לעבוד כדי לגרד מהם את התשואה המגיעה לך. תגרוף דיבידנד ענק כשתהפוך חולשה לגילוי פרדוקסלי של עוצמה. תתמכר לחיזוקים שתקבל. ככל שתבקש לך יותר לייקים, תצטרך להפוך יותר ויותר דברים פרטיים לציבוריים. כי זה מה שמוכר. קיבלת את זה בחינם? כי אתה המוצר.

הצעצוע החינמי שקיבלנו מצוקרברג זרק אותנו לזירה של התנגשויות. כל מי שינסה להשיג את ה'חומר' האמפתי ברשת, יגלה בסופו של דבר, לאכזבתו, שאין ארוחות חינם, ואין קיצורי דרך לאמפתיה העמוקה שאנחנו זקוקים לה.

נדמה לכם שלא משלמים אובר ווייט על שיתוף? תחשבו שוב. כמו בחיים, מי שחונק לנו את הפיד עשוי לגלות שהפך מאוס. לפעמים זה שיתוף שמדיף ריח עז של נואשות, קריאת הצילו.

6. כל העניין הזה של השיתוף נעשה הרבה יותר ברוטאלי. אנחנו מאביסים את הפיד בדימויים של חיים. כולם נראים מלאי חיוניות, משפריצים אנרגיה, שותים ממעיין התענוגות בשלוקים ענקיים, נוסעים, משתגעים, זוללים. עולים על גדותיהם. אתה מתבונן מותש במופע הליבידו הגדול, תוהה על היחסים הפרזיטים בין השיתוף לחיים, בין הייצוג למציאות.

הרשת זיקקה את חיינו לקולאז' של אימאג'ים והשתפכויות. עומס השיתופים הזה מעורר לפעמים צימאון עז להתבודדות.

לפני כמה שבועות הוזמנתי לערב חברתי מצומצם, שבו התפתחה שיחה קרובה ושופעת קסם ואנושיות. שקעתי בחוויה של אותנטיות וחום. ורק כשיצאתי משם, חשבתי לעצמי: אפילו לא חלפה במוחך, ולו לשנייה, המחשבה לשתף.

7. פתאום זה מחלחל. די, לא חייבים. הדברים החשובים בחיים כל כך בטוחים בעצמם, שהם לא צריכים לשווק עצמם לאף אחד. לא דחוף לי שתהיו פה עכשיו, אנסה להסתדר איכשהו בלי המבט שלכם.

אני מציצה באינסטה, ומגלה שאני, המכורה, לא העליתי תמונה כבר חודש. תראה, אני אומרת לו, זה אומר משהו. מה עובר עליי? אולי זה דיכאון? אחרת איך אפשר להסביר את הכפירה הזו. משהו השתבש, אני אומרת לעצמי, ואת חייבת לדבר על זה, לשפוך הכול, לשתף, לחזור לחיים. אז איזו תמונה את מעלה?

 

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988