איך דווקא היא מבין כולם הפכה לשיעור שלי. זוכרת את המפגש הראשון שלי איתה במערכת. הייתי העורכת החדשה שהגיעה למגזין, אחרי שבמשך שנים ראיינתי מנהלים שהתברגו בראש הפירמידה. בשורה התחתונה, רוב עיסוקי היה באנשים שהמשיגנות מניעה אותם. ומשהו משם שוקע בתודעה, מעצב אותה, מצמצם.
בנקודה הזו הצטלבו דרכינו. ראיתי את המגיהה הלשונית שחיוכה הנדיב מבקש להקסים אותך במכה. אחרי חילופי דברים איתה, קלטתי כמה אינטליגנטית וחדה היא. אבל היא בחרה לעבוד רק בחצי משרה על תקן פרילנס, ואם יש משהו שבלט אצלה זה שהשאפתנות ממנה והלאה. מהמקום שממנו אני באה, זה נראה לא הגיוני. התרשמתי שהיא עושה הכול כדי להיחלץ ממלתעות ההצלחה. 'כל השנים שאת בעיתונות, איך זה שאת לא לוקחת על עצמך תפקידים יותר בכירים? למה את לא מסתערת על העבודה?', שאלתי. והיא רק חייכה ואמרה: 'ככה אני אוהבת את זה. לעבוד במידה שמשאירה לי זמן לספרים ולמשפחה בבית. זה יותר חשוב בעיניי'.
זה היה מוזר, היה ברור לי שהיא לא מממשת שבריר מהפוטנציאל האינטלקטואלי שלה. אותי זה אכזב, אבל לה זה ממש לא הזיז.
עברו מאז שמונה שנים. הרבה עוגות וסלטים מעשה ידיה זרמו למערכת, ואני למדתי ממנה שיעור, ולא שהיא יודעת.
היא לא מבקשת לעצמה לא תהילה ולא הכרה. לא תמצאו אותה בפייסבוק, וגם לא באינסטגרם. היא לא בפתיחות ולא בהשקות, לא במסיבות ולא בתוכניות טלוויזיה. לא בבתי קפה ולא במסעות שופינג. היא לא עושה דיאטות ולא מנסה להיות בטרנד. היא למדה ראיית חשבון, אבל עושה מה שטבעי לה: משקיעה בילדים, מבשלת למשפחה המורחבת ולחברים הקרובים, טורחת על הגינה ועל הזוגיות הכיפית שלה. מאושרת ככה, אמרה לנו בישיבת מערכת, יש לי כל מה שאני צריכה.
כשהאלים רוצים להעניש אותך הם נענים לתפילותיך. אני מכירה מנכ"לית שאפתנית שמנהלת חיים אינטנסיביים עד כאב. היא קורעת את עצמה מבוקר עד לפנות בוקר. ובהתאם, חייה גדושי הישגים בכל תחום. בחוץ היא חורכת את שמי התהילה, אבל זו אני ששומעת אותה פעם אחר פעם מכווצת ממתח, מרוטת עצבים, ממוטטת. איזו אומללות, היא מודה בפניי. לא פעם היא צריכה להיעזר בכדורים פסיכיאטריים כדי להשקיט את החרדות והלחצים.
אנחנו רואים את זה אצלנו במגזין. פעם אחר פעם מתגלים מאחורי סיפורי ההצלחה דרמות ומשברים רגשיים קיצוניים. כמו שצייץ מישהו בטוויטר: "האם הייתה אי פעם מישהי בתולדות 'ליידי גלובס' שלא קרסה מרוב הצלחה ועבודה?".
עדויות מסיפורי ההצלחה שאספנו במשך שנים, הן מסמך מבהיל לעתים על התובענות המפלצתית של המשיגנות, שאנחנו מבלבלים בקלות עם הצלחה.
האמנם הצלחה?
האנשים שהמשיגנות היא המניע המשמעותי בחייהם, באו לעולם כדי לכבוש. והעולם מתגמל אותם על זה בעושר, תהילה, פופולריות. תראו אותם על שערי המגזינים בראיונות מעוררי קנאה על 'איך הם עשו את זה'. קשה לא להסתנוור מחייהם הנוצצים. עורכי העיתונים נהנים לבצע בהם מין רוקנרוליזציה מוקצנת. הם מצליחים, והם לוהטים והם, איך נגיד, לא אנחנו. הם יעשו כל מה שצריך כדי לצעוק את המצליחנות שלהם, אולי כדי להשתיק את הספק.
עד כמה המצליחנות החיצונית פוגשת נפש שמחה? לא תמיד, מסתבר, לא בהכרח. יש מי שכמעט נמחץ תחת נטל ההצלחה שזכה לה.
יש להם חיים אדג'יים: הם נקרעים, מצליחים, מתרסקים, מתפוררים, וכל שאר המרכיבים של רומנטיזציית אופל. זה זורק אותם לעתים לאזור רווי אדי דלק. קשה לדמיין עד כמה הוא יכול להיות כוזב, חלול ובוגדני.
אבל לא רק בעולם העסקים.
שימו לב לתופעה שחוזרת על עצמה. אמנים מטפסים במעלה הקריירה, וכשהם מגיעים גבוה ממש, הם מזהירים: אין לכם מה לחפש בפסגה, נורא פה. אתה חי בפחד מתמיד מאיבוד נכסים, בחשדנות כלפי אינטרסנטים, במרוץ שיווק עצמי שלא מרפה. אם לשפוט לפי סיפוריהם, אין דבר מסוכן יותר מלהצליח לפני שעובדים על זה.
כל-כך הרבה אנשים לא מצליחים ליהנות מההצלחה. הם לא מרגישים שמחה, לא מתמלאים. להפך.
תסתכלו על אמנים ויוצרים. לא פעם הדבר הראשון שהם עושים אחרי הצלחה, זה לבעוט. הדבר האחרון שבא להם עכשיו זה הציפיות שלכם.
קורט קוביין הפך לסמל של המתח הקיצוני בין הרצון להצליח מוזיקלית לבין היעדר הרצון לחוות תהילה מהסוג המתעלק של תרבות הסלבס. הוא, שתקשר עם הדחויים, עם האנשים הבודדים, נכתש תחת הלחץ מרסק העצמות של המכונה.
כשג'ון בון ג'ובי התייחס לתקופת השיא של הצלחת הלהקה בשנות ה-90, הוא אמר בראיון לרז שכניק ב"ידיעות אחרונות": "זו הייתה נקודת השפל הכי נמוכה בחיים שלי, בממדים שלא יכולתי לדמיין. הייתי אומלל, שחוק. יום אחד דהרתי במכונית ורציתי לקפוץ אל המוות. פתאום הפכתי מילד בן 21 למישהו שעמד בראש תאגיד. קרסתי ממש, פיזית ומנטלית. רק רציתי לחזור למיטה ולמות".
ובזירה המקומית סיפר אביב גפן על התקפי החרדה. "כל החיים מכינים אותך לכישלון", אמר, "כשבעצם ההצלחה מפחידה ומזיקה יותר מכל כישלון" ("ידיעות אחרונות").
דפנה רכטר, השחקנית המצליחה, שפרשה מהתיאטרון לטובת המוזיקה, אמרה השבוע בראיון ל"מעריב": "כל הצלחה שלי הייתה עוד מסמר בארון מבחינתי. הפער בין הריק שנוצר אצלי לבין ההצלחה שלי היה בלתי ניתן לגישור. הדהים אותי איך לא ראו שאני קליפה ריקה בהופעות על הבמה, ואת כל השקר שהתלווה אליהן. זו הייתה הרגשה נוראית".
ושי גבסו, מכוכבי "כוכב נולד", סיפר איך בתקופה הכי זוהרת בחייו היה הכי עצוב. הוא חשב שעכשיו כשהוא סטאר, הוא אמור להיות מבסוט, ולא הבין למה הוא רק במתח כל הזמן, ולגמרי לא נהנה. הוא לא יכול היה לבטוח באף אחד סביבו, כבר לא ידע מי רוצה בטובתו, והדבר הכי חזק שהרגיש היה כאב של בדידות.
וזה מעורר תהיות. האם בכל מחיר? האם הדרך הטובה ביותר להרגשה טובה היא להצליח בקריירה? האם אתה באמת זקוק לטייטל מפוצץ, חשבון בנק מוטרף, רייטינג מפואר ושערים בעיתונים כדי להרגיש אדם מוצדק?
ומה קורה במישור גבוה יותר? זהו, שאין מישור גבוה יותר. לפעמים דווקא הנסיקה למעלה גורמת לך לפספס המון דברים שאתה לא רואה.
סינדרלה רצתה להיות נסיכה, אבל זה לא בהכרח משהו שכולנו חייבים לשאוף אליו.
להצליח? אולי זה בכלל לא העניין. העניין הוא לעשות את הדבר שטבעי לך. לא ממקום של אגו תובעני, לא ממקום של ריצוי, לא ממקום של ציווי תרבותי.
בעולם העבודה, נרטיב ההצלחה, היונק מעטיניו של המודל האמריקאי, מתפורר במהירות עבור הרבה מאוד אנשים. לא קל לחלץ שקט נפשי מהמקום הזה. ההצלחה יכולה לזנב בכם ללא רחמים, אם היא לא כרוכה גם בהצלחת הנפש. היא מדלדלת משאבים, שהם לא פריווילגיה עבור אף אחד מאיתנו.
הישמרו פן יפתה לבבכם ועבדתם רק את העבודה. יש מי שלא הצליחו להתאושש מהסידור הזה. אם חשבתם שהיא בעיקר פרה חולבת שמניבה כיבודים - תחשבו מחדש. ניטשה עלה על זה מזמן: ההצלחה הייתה תמיד הגדולה בשקרניות, אמר.
ובשביל הרקורד, בואו נסגור פה כמה קצוות עלילתיים. אתם מכירים אותה, היא עומדת בראש אחד הארגונים הכי משמעותיים בזירה הכלכלית. שאלתי אותה מה היה הרגע שבו הרגישה שעשתה את זה.
"אני זוכרת", סיפרה לי, "את התחושה שהרגשתי כשנכנסתי למשרד ואמרתי לעצמי: 'וואו, זה החדר שלי?'. הסתכלתי על הדלת ואני רואה 'מנכ"ל'. 'זו אני? אני הולכת לעבוד בלשכה המפוארת הזו?, וואו'.
אבל האושר הזה נמשך בדיוק שנייה. כי שנייה אחרי זה מגיעים כל הדברים האחרים. להיות במקום הזה, זה להיות מוכן להיכנס לאש.
"אנשים לא יודעים כלום על הצלחה. היא נורא פריכה, אתה כל הזמן מפחד. כשאתה למעלה יש לך המון להפסיד. אתה כל הזמן מתוח, חייב להיות באנרגיות, בתפקוד, בדריכות.
כדי להצליח בתפקיד כל-כך טוטאלי, אני נדרשת להתמסרות מוחלטת. ויתרתי על כל החיים האישיים, אני מנהלת את ילדיי הקטנים בשלט רחוק, לא עושה ספורט, אוכלת נורא. באיזשהו שלב כבר לא יכולתי לפתוח את העיתונים, כי כל מה שכותבים עליך יוצר רעש עצום בתודעה, ואתה לא מסוגל לעבוד.
"לא התבשמתי מהטוב. הקונספציה לפיה תגיע למקום המיוחל, ואז האושר יתגלה - היא שגויה. יש שם הרבה סבל".
כי זה בא יחד - הלחץ, המתח, הרדיפה - כל מה שאתם לא יוצאים לעבודה בלעדיו. ואני יודעת שבא לכם עכשיו לעצור רגע, לכוון את הכינורות ולהביא ניגוב קל לדמעות.
וזה מחזיר אותי למגיהה שלנו. לקח לי שנים לקלוט את השיעור. מה שנראה לי כמו החמצה אחת גדולה מצידה, מתפרש בעיניי היום כפורמט מתגמל אחר של חיים. ואין בהם רדיפה ולא שעבוד, לא שאפתנות ולא קיצוניות. יש בהם הרבה אהבה וערכים אחרים של משפחתיות וחום ושלווה. היא נוצצת מאושר פנימי שאין לו דבר עם החצנה והצגה. היא חיה בשלום עם עצמה, ועושה כל מה שאפשר לשמח את האנשים הכי חשובים בחייה: המשפחה והחברים. זו התמצית.
והפוטנציאל? מרגיש טוב, תודה. חי בנחת גם בלי לפרוץ במלוא עוזו. היא לא תהפוך אף פעם להיות עורכת ראשית, ולא מנהלת מהוללת ולא מגישת טלוויזיה נחשבת. במושגים של קריירה ומימוש היא לגמרי לא מצליחה. אבל בעיניי היא הצליחה יותר מהרבה מאוד 'מצליחנים' אחרים.
שיהיה לנו חג שמח
vered-r@globes.co.il