קרנית פלוג / צילום מסך
הרבה אקסיומות נשברו מאז "פרץ" המשבר הכלכלי של 2008. למשל, התפיסה שהבנקאים, אנשי הצווארון-הלבן, הם אנשים שמרנים שדואגים קודם כול ליציבות הבנקים, ואינם נכנסים להרפתקאות. עוד תפיסה - מניות הן נכס שהוא תמיד מסוכן יותר מאיגרות-חוב ממשלתיות. כיום, זוהי קביעה שלא בטוח שהיא נכונה.
ולעניינינו - מי היה מעלה על דעתו שבשמונה השנים שבין 2008 ל-2016, הבנקים המרכזיים ימטירו עלינו - דולרים, יורו, יאנים, יואנים, ומה לא; ואחרי כל זה לא תהיה אינפלציה? כל כלכלן מתחיל היה מזהיר מהיפר-אינפלציה. והנה אנחנו מצויים היום בסיטואציה שבה נוסף לכך שאין אינפלציה, הבנקים המרכזיים מוטרדים מסכנה של דפלציה, ועושים הכול כדי לעורר את האינפלציה מתרדמתה.
מדוע המשקים מוטרדים מדפלציה?
על-פי ספרי הכלכלה הקלאסיים, מצב שבו המחירים יורדים לאורך זמן, אינו רצוי, מכיוון שכאשר הצרכנים מבחינים שהמחיר מחר יירד והמוצר יהיה זול יותר מאשר היום, הצרכנים דוחים את קניותיהם והוצאותיהם. ברגע שזה קורה, היצרנים נאלצים לצמצם את הייצור, דהיינו, לפטר עובדים, מה שאומר - עוד ירידה בכוח הקנייה של אלה שהפכו למובטלים.
פיטורים יוצרים חשש גם אצל אנשים עובדים, שאף הם יהפכו למובטלים בקרוב, ואז גם הם מצמצמים כבר היום את הצריכה שלהם, מה שתורם לצמצום נוסף בייצור, והנה לנו מעגל-קסמים מרושע מאוד.
לעומת זאת, ברגע שמצליחים לייצר אינפלציה, הכול משתנה. הצרכנים, שיודעים שמחר יהיה יקר יותר, אינם ממתינים עם הקניות שלהם, הם צורכים מוצרים, והפעילות הכלכלית מתגברת.
בחלק מהמדינות המפותחות קיים מה שנקרא יעד אינפלציה שנתי. בארה"ב ובאירופה, למשל, עומד היעד על 2%; בישראל הוא נקרא "יעד יציבות המחירים", והוא עומד על טווח שבין 1% ל-3%.
אבל בנק ישראל אינו מצליח להגיע ליעד שנקבע לפני כ-15 שנים. כך, למשל, בשנת 2013 האינפלציה עמדה אמנם ביעד, על 1.8%, אך בשנת 2014 הייתה שלילית: 0.2%-, וכך גם בשנת 2015: 1%-. ואת השנה הזו, 2016, התחלנו עם מדדי ינואר ופברואר שבמצטבר ירדו בשיעור של 0.8%.
בשנים האחרונות בנק ישראל עושה הכול כדי "להכניס את האינפלציה לקופסה", לתחומי היעד שנקבעו לה. הוא הוריד את הריבית באופן אגרסיבי עד לרמה הנמוכה ביותר מאז ומעולם: 0.1%, ורומז שהוא לא מוציא מכלל אפשרות הורדת ריבית נוספת.
לאור המצב הזה, הגיעה העת לעצור ולחשוב. כדאי שבבנק ישראל יקדישו זמן ומחשבה לנושא. קודם כול לשאלה העקרונית: האם הקביעה שאינפלציה (מתונה) טובה למשק בעוד שאינפלציה נמוכה מ-1% או אף ירידת מחירים, רעה מאוד למשק - האם היא נכונה.
לפני שנבחן אם ירידת מחירים היא כל-כך רעה למשק, כדאי לדעת מדוע המחירים יורדים. קודם כול, נזכיר שלא בכל מקום בעולם המחירים יורדים. בברזיל, למשל, האינפלציה בשנים האחרונות הייתה גבוהה, %12, ובכל-זאת, הצמיחה הייתה אנמית מאוד: בין מינוס 2.7% למינוס 6%. לעומת זאת, בישראל המחירים ירדו בשנתיים האחרונות, ובכל זאת הצמיחה הגיעה ל-2.5%, או מעט יותר מ-0.5% לנפש.
אז מדוע המחירים יורדים?
הסיבה העיקרית לכך שהמחירים יורדים היא אינה ירידה בביקושים, אלא הגידול בהיצע. מחיר הנפט לא ירד בגלל נפילה בביקושים, אלא מגידול בהיצע. הגידול בהיצע יכול לנבוע מסיבות שונות. במקרה של הנפט, זה יכול להיות צירוף ושילוב של שכלולים טכנולוגיים שמגדילים את התפוקה ושל שיקולים פוליטיים-כלכליים; ההיצע במוצרים אחרים, יכול לנבוע מסיבות דומות או אחרות. חלק חשוב בעניין תופסים החידושים הטכנולוגיים.
אחד הגורמים לירידה החדה בשיעור האינפלציה בישראל נובע ממהלכים ממשלתיים, כמו הורדת מחירי המים והחשמל; מחיר הדלק, הסלולר ועוד. אז מה בדיוק רע כאן? הרי ירידת המחירים הזו מפנה כסף, ומגדילה את כוח הקנייה של הצרכנים למוצרים ולשירותים אחרים. ואכן, אם בודקים את מרכיבי האין-אינפלציה, מגלים שבעוד שהמחירים אכן ירדו בשנים האחרונות, בעיקר עקב ירידת מחירי הסחורות, והנפט, וכן החלטות ממשלתיות ושכלולים טכנולוגיים, הרי שמחירי המוצרים והשירותים הלא-סחירים, ובראשם הדולר, אלה שלא ניתן לייבאם, עלו גם עלו.
האם אנחנו חיים באמת בעולם של דפלציה?
זה שהמחירים יורדים (בחלקם) זה עדיין לא אומר שאנחנו בסיטואציה של דפלציה, על כל הקשור בה - האטה כלכלית מתגלגלת למיתון ולאבטלה. בישראל, המחירים יורדים, ובה בעת הצריכה הפרטית חזקה, והאבטלה היא בשיעור כמעט הכי נמוך שלה מאז ומתמיד.
המסקנה מכל אלה היא, שהגיע הזמן שבנק ישראל יעסוק פחות בנושא החזרת האינפלציה ל"יעדה", ואם הוא מוטרד מכך שהוא אינו עומד ביעד האינפלציה, הפתרון הוא, אם בכלל, שינוי היעד. מסתבר, שלא כל ירידת מחירים מסמנת דפלציה, ושיש גם ירידת מחירים שהיא מאוד טובה לכולנו.
ובכלל, כוונת בנק ישראל להעלאת האינפלציה, אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה שאחד הדגלים שלה הוא - הורדת יוקר המחיה. ובנק ישראל, נזכיר, הוא בין שאר תפקידיו, גם היועץ הכלכלי לממשלה.
הכותב הוא יו"ר מיטב דש