"היזמות זה מה שיש לנו עכשיו. בא לנו לעשות משהו לבד"

שלושה שעונים ניצבים על במה, מסמנים לקהל שהוא צופה עכשיו במשרד תאגידי חובק עולם. שעון תל אביב, שעון ניו יורק ושעון קייב כמו מסמנים שבמקום הזה עושים עסקים גדולים, חוצי יבשות. אלא שבשלושת השעונים אין מחוגים. היעדרם של המחוגים מסמן, אולי, את העובדה שהזמן לא פועל על התאגיד, התאגיד עובד תמיד. הריהוט המשרדי לבן, הפרחים באגרטל, שתי עובדות נמצאות על הבמה במשך שעה. קרן מור היא המנהלת של יובל שרף. במעבר מתמונה לתמונה נגלה שהן זזות עם הכיסא שלהן כל פעם קצת, כך שבסופו של דבר יסתובבו סביב השולחן, לעיני הקהל, כמו מגלמות במו גופן את מחוגיו של השעון התאגידי.

ההצגה החדשה 'רילוקיישן', שכתב המחזאי הבריטי העולה מייק ברטלט, עוסקת בדת החדשה שלנו, דת העבודה. העובדת אמנם עומדת ביעדי המכירות שלה ונחשבת למוצלחת בתפקידה, אולם היא נקראת אל חדר המנהלת כדי לדון בסוגיה הקשורה לסעיף בחוזה שעליו היא חתומה. התאגיד אוסר על עובדיו לקיים ביניהם קשרים רומנטיים או מיניים, ובמקרה שלה יש לבדוק האם הפרה את הכללים. הכול בנועם הליכות, רק סעיף קטן בתאגיד גדול.

נכון, אנחנו כבר לא עבדים עם שלשלאות ממשיות על הידיים. יובל שרף לבושה בחולצה לבנה משובחת, היא עובדת במקום נחשב ואף אחד לא מחזיק אותה שם בכוח. אבל היא צריכה לעבוד. היא רוצה לעבוד. מי לא רוצה קריירה? אנחנו רוצים לממש את עצמנו, ובכלל, מי אנחנו ומה הזהות שלנו ללא כרטיס הביקור המקצועי. מדובר בטקסט נהדר, ובמשחק מצוין של שרף ומור. ההצגה לוקחת את הקהל לקצה האבסורד, וזה מצחיק לפרקים, אבל הצחוק הופך לתחושה קשה, למועקה. העולם המוצג על הבמה הוא עולם אכזרי, תובעני, חולני אפילו.

זוהי הפקה עצמאית של מור, שרף והבמאית מור פרנק, בשיתוף עם מועדון ההופעות זאפה, שנתן להן במה. הן החליטו להיות יזמיות, לעשות את זה לבד, לא להיות חלק מתאגיד או תיאטרון ממוסד. כאשר אני פוגשת אותן אני אומרת להן שמפתיעה אותי ההזדהות שלהן עם עובדי המשרדים, שהרי הן שחקניות, ולפחות מבחינה תדמיתית, נהוג לחשוב ששחקנים חופשיים כפרפר. "אבל את יודעת שזה לא נכון", משיבה שרף. "שחקנים, במקום לעבוד מתשע עד חמש, עובדים מחמש עד חצות. זה אותו תאגיד".