שר האוצר משה כחלון / צילום: אוריה תדמור
לכלכלת ישראל הייתה סוג של עדנה השבוע. לפתע כולם נזכרו שהיא קיימת. פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי ציבור - כולם הזדעקו למשמע החדשות האיומות על צמיחה רבעונית אפסית, 0.8% במונחים שנתיים, ועדיין הכלכלה נאלצה להסתפק במקום משני בתשומת הלב הציבורית לעומת נושאים חשובים הרבה יותר כמו סיכויי ההישרדות של יו"ר המחנה הציוני והברוגז בין נתניהו ויעלון. אם להיות הוגנים, צריך לציין כי הנתון שפרסמה הלמ"ס מתייחס לאומדן ראשוני, וזמני, של גידול התוצר ברבעון שעבר. הלשכה עצמה ציינה כי מדובר באומדן שיכול להשתנות בחודשים הקרובים, כפי שקרה בעבר. על כן, עדיף לקחת את הנתונים בזהירות. אלא, שהבעיה של המשק אינה הרושם שמותיר נתון אחד, ארעי. הצרה האמיתית היא שהמשק חדל לצמוח מאז 2012. במונחים של צמיחה לנפש אנו נמצאים כבר הרבה זמן על רמה אפסית, ולאיש במערכת הממשלתית לא ממש אכפת. מה שחשוב להם, ככל הנראה, הוא לגרום לציבור להתעלם מהמציאות העגומה.
חלק מהקיפאון מוסבר בהתפתחויות גלובליות אשר משתקפות בירידה מתמשכת ביצוא. אומדן הלמ"ס לרבעון הראשון מדבר על ירידה של 13% בשיעור שנתי. גם אם מדובר בנתון ארעי, היו שנים שבהן נתון כזה היה מפעיל את כל פעמוני האזעקה ומדיר את שנתם של מי שהיו מכהנים כשר האוצר ושר התעשייה. כיום אין שר כלכלה ותעשייה כי התיק מוחזק אצל ראש הממשלה כבן ערובה בשיחות קואליציוניות, ואילו שר האוצר עסוק בלהיות שר הבינוי והשיכון.
בהיעדר עניין ורצון להתעמת עם המציאות הלא פשוטה הזו, אין זה פלא כי המושג "מדיניות כלכלית" התרוקן מכל תוכן בממשלה הזו ובממשלות קודמות. אין הסבר אחר להסכמה של שרי האוצר תחת ראש הממשלה נתניהו לתקציב דו-שנתי, אלא הנכונות שלהם לוותר על כל ניסיון להגיב לשינויים כלכליים, בישראל ובעולם. אם לשפוט על פי התנהגותו, מה שחשוב לנתניהו הוא היכולת לבצע שינויים בתקציב באופן "טכני", בלי דיון ציבורי על צרכיו הפוליטיים.
המשק זקוק בדחיפות לסדרת רפורמות שיגבירו את הפריון, את הביטחון הכלכלי והתעסוקתי, שיתמרצו את האוכלוסייה לרכוש השכלה ומיומנויות, שיעשו סדר במערכת המס, במיוחד בכל הנוגע למס חברות, פטורים ממס והפרשות של יחידים וחברות לבצע תכנוני מס אגרסיביים. המשק זקוק לתוכנית כלכלית לצמצום האי-שוויון, הגברת הצמיחה והגדלת ההשקעה.
כל אלה הן משימות דחופות, אך נראה שהסיכוי שהמערכת הפוליטית המקומית תתגייס כדי לנסח תוכנית ברוח זו שואף לאפס. קודם כול, כי זה לא ממש מעניין את הדרג המדיני בישראל, אך גם מכיוון שהציבור עצמו נתון, בכל יום ובכל רגע, תחת מתקפות של "ספינים" ומסרים שביניהם ובין ה"חיים עצמם" יש רק קשר דמיוני. כי בסופו של דבר זו רק הכלכלה, ובעצם למי איכפת.