הציבור והמשק. "פעם היה לנו שר אוצר", התרפק השבוע פרשן כלכלי נחשב. "באותם ימים, אם חבר כנסת היה מציע להפחית את מספר ימי העבודה ולהוסיף ימי חופשה, הוא היה נזרק מכל המדרגות", הוא הסביר. משה כחלון, לדבריו, הוא לא שר אוצר, הוא שר "יש לי". במקום לקצץ ולדאוג למשק, "הוא מחפש את אהבת הציבור". הנה לכם בתמצית התפיסה הניאו-ליברלית ששלטה במשך כמה עשורים לא רק במסדרונות האוצר, אלא גם במערכות המוספים הכלכליים. יש הציבור ויש המשק. המשק יכל לצמוח באחוזים יפים, לא משנה עד כמה הציבור שוקע בתחתית. העשירים נעשו עשירים יותר, העובדים הפכו עניים יותר. אבל הגרפים, הו הגרפים! הם הציגו כלכלה חזקה ויציבה. מתישהו כל הטוב הזה שם למעלה יחלחל לשכבות החלשות, הם הסבירו, והם ממשיכים להסביר לנו את זה גם היום, לאחר שהתיאוריה שלהם נכשלה, אפילו לפי בנק ישראל. אז כחלון אומר לפעמים "יש לי", כי מה שטוב לציבור הרבה פעמים טוב גם למשק, לא תאמינו. טוב להעלות את שכר המינימום, טוב להגדיל את מספר ימי החופשה וטוב לתת לעצמאים דמי אבטלה בזמנים של מצוקה. כלכלה היא מעגל, כל עובד הוא גם צרכן, ולהפך. אז שלא יעבדו עליכם!
בין ההפסקות. צודק שרגא ברוש, יו"ר לשכת התיאום של ארגוני המעסיקים, בכך שהוא לא קונה את הרעיון שלפיו הקיזוז בגין אובדן יום עבודה אחד בחודש יגיע מתוספת של רבע שעה בכל יתר הימים. ברוש יודע שרבע שעה אחרי 17:00 לא דומה לרבע שעה אחרי 9:00, כמו שמכלול הרבעים האלה לא יהיה דומה אף פעם ליום עבודה שלם. אם יש חוקים בכלכלה, על החוק הזה יסכימו כל הפרשנים.
צודק גם אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות הכללית, כשהוא מתנגד לעצם העיקרון שקיצור שבוע העבודה פעם בחודש חייב לעבור בהארכת יום העבודה. הישראלים ממילא עובדים יותר מרוב העובדים בעולם, גם בהשוואה לכמה מהמדינות הקפיטליסטיות והצומחות ביותר.
אז למה הפריון בישראל נמוך? בגלל השעות המרובות והשכר הנמוך, אבל גם בגלל שורה של סיבות נוספות כמו השקעה ממשלתית ופרטית קטנה מדי בהכשרות מקצועיות ובשל עוד דבר קטן שלא תמיד נעים לדבר עליו: התרבות של העובד הישראלי המשתייך למה שמכונה "צווארון לבן", שנמצא המון זמן בעבודה אבל לא בהכרח עסוק בעבודה. לא, לא מדובר דווקא בעובד המגזר הציבורי כמו שהרגילו אותנו לחשוב, אלא בכל הסקטורים והמגזרים. הפסקות הקפה הארוכות, היציאה לצהריים, טקס חיתוך הסלט של 14 סוגים שונים של ירקות, הגלישה באינטרנט, הזמנה אונליין מהסופר וכמובן שיחות המסדרון. הנה הצעת פשרה: תנהיגו סופ"ש ארוך פעם בחודש בלי להוסיף רבע שעה מיותרת ביום ובלי להטריד את העובדים שלכם כשהם בבית, ואנחנו נשתדל לעבוד יותר בין ההפסקות.
חזק בדיבורים. מינויו המפתיע של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון הוא בשורה לכל חובבי הז'אנר של "לפני ואחרי" - מה אמר גיבור "שבתרבות" עד כניסתו לממשלה, ואיך הוא יתנהג מעתה והלאה? נראה אותו עכשיו מפציץ את סכר אסואן או סופר 48 שעות עד שאסמעיל הניה יחזיר את גופות החיילים. נראה אותו מרסק את החמאס, מחסל את הטרור, מתנקש (שוב) בחאלד משעל ומסרס את סגן הרמטכ"ל. בעצם, למה לחשוב בקטן? שימנה את החייל אלאור עזריה ליועצו המיוחד ונגמור עם זה כבר. מהר מאוד נגלה שליברמן הוא דוברמן בדיבורים ופינצ'ר קטן במעשים. נתניהו לא חסר אחריות, הוא הראשון לזהות.
פרץ והמקפצה. האינסטינקט הראשוני לאחר הקראת גזר הדין של הזמר קובי פרץ הוא לרחם על הבחור. שנתיים בכלא על מה שעושה כל אינסטלאטור שני שמבקר אצלכם בבית נראה אפעס קצת מוגזם. אלא שפרץ, לפי ההרשעה, לא "העלים" פה הופעה או שם "שיפץ" קצת את החשבונית - הוא דיווח לרשויות המס כאילו כל הכנסתו החודשית הסתכמה בכ-12 אלף שקל ברוטו, בשעה שהרוויח עשרות אלפי שקלים לערב. זה לא לרמות, זה לרמות מהמקפצה. אמרתי לרמות? התכוונתי "שלופים".
shai-n@globes.co.il