אביגדור ליברמן / צילום: אמיל סלמן
ירידתם של משטרים דמוקרטיים, שבסופה הם מאבדים כליל או חלקית, את אופיים הדמוקרטי, היא לרוב תהליך הדרגתי. כך מלמד הניסיון. לא קל לאתר בתהליך זה נקודות מפתח או נקודות מכריעות. זהו גם התהליך שבו מצויה הדמוקרטיה הישראלית בשנים האחרונות - אך בימים האחרונים נפל דבר. הדחתו דה-פקטו של משה (בוגי) יעלון מתפקיד שר הביטחון, והחלפתו בח"כ אביגדור ליברמן היא חצייה של קו אדום ועניין מכריע. במינוי זה משדרת הממשלה ותשדר הכנסת, אם היא תאשרו, כי טוהר מידות מעניין כקליפת השום.
האומנם מי שהורשע, אמנם לפני שנים רבות, באלימות כלפי קטין, ומבחינה ציבורית, גם אם לא מבחינה משפטית, מתהלך בחברה מפוקפקת כאשר קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, יימצא ראוי לכהן כשר הביטחון. הוא יהיה הממונה על הצבא והאחראי לתעשיות הביטחוניות ולתקציב הגדול ביותר מבין משרדי הממשלה. גם אם לא הורשע ליברמן - בין השאר בשל אוזלת-ידו של היועץ המשפטי לממשלה הקודם, ופסק דין מביך של בית המשפט השלום בירושלים - ברור כי עננה כבדה מרחפת מעל לראשו. עננה זו והחשש שהתנהלותו של ליברמן תונע על-ידי תאוות שררה, צריכה הייתה להוריד את אפשרות מינויו מן הפרק.
גם אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכחיש זאת, אין להתעלם מהנסיבות שבהן הוחלף יעלון בליברמן. זהו ניצחון לתפיסה שנגרם עוול לחייל היורה מחברון, שליברמן ראה לנכון לצאת להפגין בעדו מול בית הדין הצבאי. זהו ניצחון לתפיסה שלפיה ארגוני זכויות האדם הם "סייענים של ארגוני טרור". זהו ביטוי חריף להתבהמותה של חלק מהחברה בישראל, לאובדן דרך מוסרי, לבגידה בערכים הומניסטיים בסיסיים ובטוהר הנשק, ואף להתרסה כלפי שלטון החוק. זוהי הכרעה לטובת ישראל המכוערת והמידרדרת, שתפגע במוטיבציה של אנשים הגונים לשרת בצבא. מסר זה יקרע את החברה הישראלית לגזרים, ויחזק את אויבי ישראל.
השר ליברמן בנה את כוחו הפוליטי על גבם של הערבים, אזרחי ישראל. הוא עומד בראש המחנה הרוחש עוינות כלפיהם, בין בסיסמת הבחירות האחרונה "חנין לג'נין", ובין בדרישותיו ל"נאמנות תמורת אזרחות". התבטאויותיו של ליברמן לאורך השנים מזכירות התבטאויות אנטישמיות. הוא אבי תפיסת המדינה היהודית, הטהורה מערבים, וזה שנושא על נס את הפגיעה בזכויותיהם, משום שאינם נדרשים לשרת בצבא, ולא מזמן הוא הסית להחרים חנויות של ערבים בשל השתתפותם בשביתת הזדהות עם תושבי עזה.
מינויו מחריף ומעמיק את השסע בין יהודים לערבים, וסותר את אופייה הדמוקרטי של ישראל כמחויבת לשוויון בין אזרחיה. בכך, מהווה המינוי קריאת תיגר על הכרזת העצמאות.התרגיל המסריח בחסות אשפי הפוליטיקה יריב לוין, זאב אלקין ונתניהו, בהחליפם את הרצוג בליברמן, כאילו היו השניים תאומים סיאמיים, הוא שיא של ציניות אנטי-פרוגרמטית, הפוגעת ובצדק, באמון הציבור בנבחריו. אמון זה שנמצא בשפל כבר שנים ארוכות, הוא הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. העדפת נוחות קואליציונית על פני הפקדת ביטחון ישראל בידיים אמונות, מעבירה מסר לאזרחי ישראל, שאפילו כשמדובר בביטחון המדינה, אין לסמוך על ההנהגה שתעדיף את האינטרס הציבורי הקיומי על פני שיקולים פוליטיים.
כל השרים וכל חברי הכנסת מהקואליציה, לרבות אלה של סיעות כולנו, ש"ס ויהדות התורה, עומדים בפני מבחן של ממש - האם ביטחון המדינה ודמותה המוסרית עומדים לנגד עיניהם? שאלה זו עומדת גם בפני אלה המכשירים את המינוי וגם בפני אלה המחרישים.
המאבק על נפשה של ישראל לא הוכרע. דווקא עמידתו של השר שפרש יעלון על ערכי הליבה שלנו, התפטרותו והצטרפותו במלוא העוצמה אל המאבק, בצד הנכון של החזית, מבשרת שלא אבדה תקוותנו.
■ הכותב הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור (אמריטוס) בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.