שכונת עוני / צילום: תמר מצפי
זה לא זכה לתשומת-לב רבה, וגם לא לכותרות, אבל השבוע פרסם ארגון ה-OECD את אחד הדוחות העצובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות. אפשר היה להשתמש במילה "מזעזע" כדי לתאר את תוכן הדוח, לולא העובדה שהעובדות היו ידועות כבר זמן רב, ורק הצגתן במסגרת אחידה הופכת את קריאת המסמך של הארגון לחוויה קשה.
הכוונה היא לדוח שפורסם לקראת פגישת של שרי המדינות החברות ב-OECD בתחילת החודש, אשר עסק בהחרפת האי-שוויון במדינות המתועשות, והקשר של תופעה זו להאטה הניכרת בגידול בפריון אשר מאפיינת מדינות רבות.
הנתונים על אי-השוויון אמנם ידועים, אך הם מצביעים גם על הכישלון של המדיניות, בהובלתה של תיאוריה כלכלית אשר גרמה לנזקים עצומים בכל מקום ומקום.
ההכנסות של העשירון העליון במדינות ה-OECD הן פי 12 משל אלה שבעשירון התחתון. זאת, לעומת הבדל של פי 7 רק לפני 30 שנה. אי-השוויון ברכוש הוא הרבה יותר חמור - העשירון העליון שולט על מחצית הרכוש של מדינות הארגון.
את התמונה הזו משלימה מסקנה, כמעט בלתי נמנעת, לגבי מה שעלול להתרחש בעתיד: האי-שוויון לא רק שלא יקטן, אלא ילך ויגדל, שכן יש גורמים מבניים בקפיטליזם העכשווי, אשר מביאים לקיטוב הולך וגדל בין הון לעבודה, בין עשירים לעניים.
מצד אחד, הפריון גדל בעיקר, או כמעט אך ורק, במגזרים ובתעשיות של טכנולוגיה מתקדמת, שבהם הרווחים זורמים לשכבה קטנה של בעלים, מנהלים ועובדים. יתר העובדים במשקים אלה, סובלים מהשקעה נמוכה בהון הפיזי, אשר מגבילה מאוד את העלייה בפריון, וחלקם בערך המוסף שהם יוצרים, הולך וקטן.
יתר על כן, האפשרות - של העובדים במדינות המתועשות - שבעתיד התמונה תשתנה, הולכת ונמוגה ככל שעובר הזמן. הדוח מציין, שהעשירים, בעלי ההכנסות והרכוש, יכולים להעניק לילדיהם גם חינוך טוב יותר, ובכך לשפר מאוד את ההזדמנויות של הדור הבא בשוק, בעוד שכל היתר נאלצים להתמודד עם נגישות פחות ופחות נוחה לחינוך, לבריאות ולשירותים חברתיים.
אם התמונה שעולה מהדוח היא של חזרה לתמונה החברתית-כלכלית, שקדמה לצמיחתה של מדינת הרווחה, הרי זה קרה בגלל שמדינת הרווחה נשחקה, ובמקומות רבים גם כמעט נעלמה. העולם חזר עשרות שנים לאחור, תוך שחיקה מתמדת בעוצמתן ובביטחונן הכלכלי של שכבות, שבמשך 70 שנה ראו את עצמן כ"מעמד בינוני".
יש להניח, שמזעזע ככל שהתיאור הכלול בדוח יהיה, הפוליטיקאים במקומות רבים יראו בו סוג של "הלבנה" של מחדליהם. הטענה תהיה, כמובן, שאם הצרה היא של כולם, הרי שיש מעט אשמה במדיניות שנקטה כל ממשלה וממשלה.
לא צריך להיות מומחה להתנהגות של ממשלת ישראל, כדי להניח שזה היה יכול להיות קו ההגנה של שריה, אילו מישהו היה מעלה על דעתו להעלות לדיון ציבורי את מה שנאמר בדוח ה-OECD.
אלא שהטיעון של "צרת רבים" אינו רק נחמה של טיפשים, בנוסף לכך, הוא מעלים מהעין, שגם אם התופעה היא נרחבת, יש הבדלים לא קטנים בעוצמתה בין מדינות שונות. כדאי לציין, כפי שהדוח עצמו עשה, שיש ארבע מדינות שבהן המהירות והעוצמה של השינויים בלטו מאוד: בריטניה, ישראל, מקסיקו וארה"ב.
לגבי ישראל - לא מדובר רק בעוצמה של ההידרדרות החברתית שחלה בשני העשורים האחרונים. מדובר גם באפשרות ליישם מדיניות אשר תתמודד עם התוצאות של המדיניות שננקטה במשך כל התקופה על-ידי ממשלות ישראל באותה תקופה.
דוח ה-OECD ממליץ ליישם מדיניות של הכללת כל האוכלוסייה בפירות הצמיחה, אך מהלך כזה אינו אפשרי כאשר כל קיומה של הממשלה תלוי בקיומם של "מגזרים", ובשמירת האינטרסים של חלק מהם על-חשבון אחרים. המדיניות הציבורית בישראל בנויה על הפליה, על "הפרד ומשול", על העמדת קבוצה מול קבוצה.
יתר על כן, אין לראות שינוי כלשהו במגמות האי-שוויון בלי התערבות מאסיבית של הממשלה, כדי להבטיח חלוקה אחרת של התוצר בין הון לעבודה, בלי לעודד עבודה מאורגנת, בלי להבטיח, על-פי חוקי יסוד, זכויות חברתיות וכלכליות בסיסיות, בלי לבחון מחדש את כל מערכת הפטורים ממס, והאפשרות לבצע תכנוני מס.
אין לחלום על גידול בפריון בלי להעניק חינוך ברמה סבירה לכל ילד וילד, בלי לטפח מערכת של ביטחון סוציאלי, ובלי להבטיח רמה נאותה של שירותים חברתיים. מי שחושב שמשהו מכל זה יתבצע בקרוב בישראל, מוזמן להמשיך לחלום. להתראות בדוח הבא.