מלח הארץ

אחרי איראן, חמאס וחיזבאללה, ישראל מצאה אויב חדש: ביסלי בצל

מלח הארץ / איור תמיר שפר
מלח הארץ / איור תמיר שפר

א. אנשים אוהבים לחשוב שאנחנו חיים בזמנים משוגעים. זה אולי נכון - אבל בהסתייגות אחת: כל הזמנים אי-פעם, מאז שהמצאנו את הזמן, משוגעים. לפעמים אני נכנס למכונת הזמן שלי ונוסע אחורה, הרבה אחורה, אל האדם הקדמון. בפעם האחרונה הבחנתי בשני אנשים קדמונים יושבים ליד מדורה, התגנבתי מאחוריהם והאזנתי לשיחתם.

בוא'נה, שח קדמון א' לחברו, אנחנו חיים בזמנים משוגעים! אי-אפשר לנשום. אתה צודק במאה עצמות ממותה, עונה לו קדמון ב'. הבטיחו לנו שגילוי האש יקל על חיינו וישאיר לנו יותר זמן פנוי לתחביבים ולהגשמה עצמית, אבל במקום זה אנחנו רק עובדים כמו משוגעים מהבוקר עד הערב. לא להאמין באיזה לחץ אנחנו חיים, משיב קדמון א', כל היום רק "לך תביא זרדים", "לך תאסוף עצים", "תדאג למדורה שלא תכבה", מה זה החרטא הזאת?!

אורגינל, אומר קדמון ב', וזו רק ההתחלה - שלח אות עשן לפה, שלח אות עשן לשם, תמיד תהיה זמין, נמאס! תאמין לי, אני מתגעגע לזמנים היפים והרגועים ההם של פעם, כשעתותינו היו בידינו. וואלאק, מחייך קדמון א', התחלת לדבר כמו פרופסור. אין מה לעשות אחי, מסכם קדמון ב' בתוגה, חייבים לצעוד עם הזמן.

אני שב אל מכונת הזמן שלי וממשיך לנסוע. בכל מקום ועידן שבו אני נוחת, לאנשים יש את אותה הטענה: אנחנו חיים בזמנים משוגעים. הקללה הסינית העתיקה, הלוואי שתחיה בזמנים מעניינים, תמיד מתגשמת.

ב. מבין כל השיגעונות של העידן המשוגע שאנחנו חיים בו - כי אנחנו, כמו שאמר ש. ארצי, כמו כל אחד הו! - אני הכי פחות מתחבר לכל הסיפור של הפרעות האכילה. סליחה, אבל בעיניי רובכם מופרעי אכילה. בלי לפסול את העמדה המוסרית של הטבעונים והצמחונים ו/או את בעיות העיכול של הרגישים ללקטוז או לגלוטן (באמת רגישים, לא סתם נודניקים שקראו כתבה במדור הפנאי), הרי שלא עובר יום בלי שאני מתבשר על עוד דיאטה חדשנית או מחקר פורץ דרך המוכיח את הקשר בין השומשום שעל הלחמנייה לפלטפוס. זה לא אוכל לחם לבן, ההיא לא נוגעת בשקדים אחרי השעה שלוש, פלוני מחליט שהוא אוכל כמו האדם הקדמון (כן, כי הם אכלו נהדר), ואלמוני מכריז שהוא נפטר מקצח בסופי שבוע - והפעם לתמיד!

אני כבר לא מדבר על כל תוספי המזון והסופר-פוד, אולי הדבר המרגיז מכל. מורינגה זה סופר-פוד, למשל. מדובר בסוג של עץ. או ספירולינה, שזה סוג של אצה. עם כל הכבוד, אני רק שאלה: אם כל הצמחים האלה הם כאלה סופר-פוד - איך הדגים והגרבילים לא שולטים בעולם, הא?

אומרים שאתה זה מה שאתה אוכל; אני לא יודע לגבי זה. בעיניי, להגדיר את עצמך לפי מה שנכנס לך לפה זה בערך כמו להגדיר את עצמך לפי מה שיוצא לך מהישבן. אנשים שמגדירים את עצמם לפי מה שהם אוכלים הם קצת דבילים בעיניי, ותשומת-הלב המוגזמת כל-כך שאנחנו מעניקים לאוכל היא עוד אחת מתופעות הלוואי היותר טיפשיות של הקפיטליזם. אומר זאת כך יונית, אנשים רעבים - אבל באמת רעבים - לא מתעקשים על חלב סויה, שזה דבר אידיוטי בפני עצמו.

בגלל זה, אגב, אני גם די בז לשפים ומתעב את העובדה שאלה הפכו לגיבורי תרבות. אני מעריך מאוד אוכל טוב, אבל בחייאת, זה כולה אוכל. אני מוכן לשלם סכומי-עתק מדי פעם למנה כזו או אחרת, אבל אני לא הופך את זה לאידיאולוגיה.

כנ"ל גם לגבי הצד השני של המטבע: כשאני שומע על אנשים שתמיד מסתפקים רק בלחם עם גבינה לבנה, אני מיד יודע שמדובר באותה המחלה, רק בצורה אחרת.

מכל האובססיות, האובססיה לאוכל - על כל סוגיה - נלעגת בעיניי. יש מצב שחלק מחבריי ינדו אותי אחרי הטור הזה, וזה הדבר הכי מוזר: היום אתה יכול להגיד כמעט הכול על כל דבר, וזה יהיה בסדר פחות או יותר (תן או קח שיימינג ברשת), אבל תגיד לבנאדם שתשומת-הלב שלו לאוכל היא חולנית - ואתה גמור.

ג. אני חושב על כל הדברים האלה כבר הרבה זמן, אבל בימים האחרונים - כשמשרד הבריאות יצא בקמפיין משולב בהתקפה מתואמת עם כלי תקשורת נגד המתוק והמלוח - גדשה הסאה. סבלתי אתכם בשקט, באמת, אבל עד כאן.

ארשה לעצמי להיות די בטוח, או לפחות לקוות, שאתם מאמינים שאין לי שום אינטרס משום סוג בשורת הרווח של תאגידי המזון, לא המלוח ולא המתוק, וכמובן שהלחץ שהפעילו האחרונים בעד גניזת הקמפיין (תמורת סימון מובלט של כמות הנתרן, עוד שטן חדש) מעצבן אותי. ועדיין.

 

בסרטון נגד החטיפים המלוחים נטען שמלח - או נתרן כמו שקוראים לו היום - גורם לסרטן קיבה, לא פחות. אני לא רופא גדול או חוקר עטור-פרסים, אבל ממה שאני כן מבין זה רחוק מלהיות חד-משמעי, אם להיות עדין. כנ"ל לגבי הסוכר הלבן שהפך להיות סם מסוכן, ממכר, ממית ומה לא.

בלי לטעון שביסלי בצל זה דבר בריא - למרות שבעיניי זה הסופר-פוד האמיתי - או שמשקה ממותק הוא תרופת פלא, אני לא קונה אף לא אחד מהנתונים שהוצגו בפניי. הרי על כל מחקר יש מחקר שיטען אחרת, ומול כל נתון אפשר להציג נתון אחר.

אף אחד לא יטען שהרבה סוכר זה מעולה לגוף שלך, אבל כשאני שומע קריינית חדשות אומרת ברצינות אין-קץ ותוך כדי כיווץ גבות מאיים שסוכר הוא "הסם הלבן", וש"השפעתו היא כמו של הסמים המסוכנים ביותר" - מותר להתעצבן.

אני מזמין כל קריינית וכל ערוץ לערוך ניסוי: קחו שני בני אדם, הלעיטו אחד בסוכר על כל סוגיו ואת השני בסמים אופיאטיים למיניהם, ותחזרו אחרי חצי שנה. יודעים מה, עזבו את זה ולכו לבקר בבתי הכלא - הרי ידוע שהמכורים לסוכר ממלאים את התאים.

ד. יש כמה אמיתות בסיסיות בחיים, אחת מהן שבוודאי נכונה גם לתזונה היא: אל תהיה חזיר. זה הכול. ברור לכל בר-דעת שיותר מדי מכל דבר, כולל סוכר ומלח, זו בעיה. אבל כך גם בנוגע לצד השני: פחות מדי זה גם גרוע. למה אי-אפשר לומר את זה ככה, פשוט וברור ובלי הפחדות ברמת גן ילדים? למה הכול צריך להיות כל-כך צעקני וטיפשי? 

מי ששותה פה ושם משקה מוגז בצבע זרחני לא ימות מזה, כך גם מי שמפנק את עצמו בחטיף מטוגן וממולח עד אין-קץ. אל תהיה חזיר, מה הבעיה להבין את זה?

אז נכון, תאגידי המזון מלעיטים וממכרים אותנו בשביל להגדיל את שורת הרווח. ראוי להילחם בהם, ראוי להגביל את הגישה שלהם לילדים, חובה להכריח אותם לומר את האמת על מה שיש בפנים, אבל אנחנו בני אדם - וכבני אדם אנחנו בני-דעת - למה להתייחס אלינו כאל אהבלים?

אמת בסיסית נוספת היא: אם אתה רציני, תהיה רציני. יו וונט טו שוט? שוט, דונט טוק. אני מאמין ברצינותם ובטוהר כוונותיהם של שר הבריאות יעקב ליצמן ומנכ"ל משרדו משה בר סימן טוב, אבל אם המדינה, או לפחות משרד הבריאות, באמת מאמינים שסוכר ומלח הם שורש כל רע - התכבדו נא והילחמו בהם ברצינות, לא בסרטונים של דקה ביו-טיוב. אפילו בנחלתכם, בתי-החולים שבהם אני מסתובב מדי פעם, קל יותר למצוא משקה ממותק וחטיף ממולח מאשר גזר חתוך.

ושלא אובן לא נכון, טוב? זו התרסה, לא המלצה. אני אוהב את החטיפים ואת הממותקים שלי מדי פעם ורוצה שהם יהיו לי זמינים. אני פשוט לא חזיר. אז אל תהיו לי כחלונים ואל תהיו לי ליצמנים - פשוט אל תהיו חזירים, והכול יהיה בסדר.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988