ביקורת בונה ביקורת הורסת, קריירה / צילום אילוסטרציה: Shutterstock
אחד הרעיונות שעליהם הכי מתעקשים המתנגדים למאבק לשוויון מגדרי, הוא אפשרות הבחירה המלאה של כל בני-האדם. הטענה שלהם היא שמי שתרצה מספיק, לא תהיה מושפעת מפרסומות שמציגות מודלים בלתי-אפשריים של יופי, גברים שמטרידים מינית וסביבה שדוחפת את הנשים להיות המטפלות העיקרית בילדים.
כל אשה, הם טוענים, תוכל להצליח "כמו גברים". מי שלא מצליחה, בוחרת בכך. הטיעונים האלה מגובים במחקרים כמו המחקר של הכלכלנים מת'יו וויסוול מאוניברסיטת אריזונה סטייט ובאסיט זאפאר מהבנק הפדרלי של ניו יורק, שמראה שנשים בוחרות לוותר על שכר גבוה תמורת האפשרות לביטחון תעסוקתי או גמישות.
בום. נמצאה הסיבה לאפלייה מגדרית בשכר - נשים "בוחרות" בכך בעצמן, הרי הן רציונאליות, אין שום בעיה בשיטה הניאו-ליברלית, העולם יכול להיוותר על כנו. הסאב-טקסט של המחקר, הוא שנשים מרוויחות פחות באשמתן. אם הן רק היו מחליטות "כמו גברים", הן היו יכולות להרוויח כמוהם.
הבעיה במחקרים האלה, היא שההסתכלות היא רק על נקודת זמן נתונה, ולא על כל התהליך שהביא לנקודה הזו. אמנם, כל המשיבים והמשיבות ישבו כנראה באותה כיתה ממוזגת באוניברסיטה בניו יורק, אבל הן והם הגיעו לשם בצורה שונה, וגם ייצאו ממנו בצורה שונה - עם ציפיות מגדריות שונות, צרכים מגדריים שונים, פחדים מגדריים שונים ובעיקר דרישות חברתיות שונות מהמגדר שלהן.
אי אפשר לערוך מחקר אקדמי מגדרי בלי להתייחס לסוגיות תרבותיות והיסטוריות. זה אמנם קשה יותר מאשר לחלק שאלון ולנתח את התוצאות, אבל אחרת התוצאה היא תמונת מצב חלקית, שטחית ורחוקה מהמציאות של נשים רבות.
הרי, עולם התעסוקה של נשים לא מתחיל ונגמר עם החתמת השעון. אלא, הן עובדות במשמרת שנייה בגידול הילדים ובטיפול בבית. הפעולות האלו הן אולי בחירה שלהן, אך הבחירה הזו היא תוצר של הבניות חברתיות שמפעילות מכבש לחצים אימתני על נשים. תהיות "מה יהיה עם הילדים" כלפי אימהות שמנסות להתקדם מקצועית, ציפייה שהאם תיקח יום מחלה כשהילדה חולה, וחופשת לידה לא שוויונית, הם רק טיפה בים של דוגמאות וחוויות חיים.
לפיכך, די ברור שנשים יעדיפו עבודה שמאפשרת גמישות. הסיבה אינה שהן עובדות פחות, כמו שטענה מנכ"לית פייסבוק ישראל עדי סופר תאני, אלא שהן צריכות לשלב עם עבודה במקום אחר, הבית.
הצורך לשלב בין קריירה לבית באופן שאינו נדרש מגברים, מוביל גם לחיפוש אחר ביטחון תעסוקתי. זאת, כיוון שכשנשים כבר הגיעו למקום עבודה שבו הן הצליחו למצוא סוג של "איזון", הן יעדיפו להישאר בו, כי במקום חדש אולי יהיה להן יותר קשה להגיע אליו. נשים שגם ככה נאלצות לעשות כל-כך הרבה ויתורים, חוששות שאם הן ייאלצו לזוז למקום אחר, הן יצטרכו לוותר על מה שהן כן הצליחו להשיג. לכך יש להוסיף את סוגית ההיריון. יש פחות סיכוי שמעסיק שמכיר ומוקיר יפטר אשה שנכנסת להיריון מאשר מעסיק חדש.
ב-1982 פרסמה קרול גיליגן, פרופסורית לפסיכולוגיה, את ספרה "בקול שונה". בספר היא מעבירה ביקורת על הבניות של המושג "מוסר", שלדבריה נעשה לפי אמות מידה "גבריות". גם התפיסות של רציונליות כלכלית, שגורסות שדרישה לשכר גבוה יותר היא הרציונלית ביותר, הן גבריות. אולם, גם ההחלטות של הנשים הן רציונליות - בתוך עולם ההבניות החברתיות שלהן. אבל בשונה מגברים, הן נענשות על כך בשכר יותר נמוך ובתפיסתן כאשמות במצבן.
נשים לא צריכות להתחיל להתנהג "כמו גברים" כדי להצליח כמוהם. אלא, עלינו להתאים את עולם התעסוקה שלנו לדרישות ולצרכים של נשים ושל הורים. איך? באמצעות הכנסות אבות למרחב הפרטי, הכנסת "הורות" לנורמות של שוק התעסוקה, והשוואה מיידית של התנאים הכלכליים של אלו שעובדות בלי לקבל שכר, כמו לדוגמה באמצעות תשלום מענק חודשי ופנסיה לעקרות בית. כי תמיד קל להאשים את הנשים, הרבה יותר קשה לתקן את השיטה שהביאה נשים למצב הזה.
***הכותבת היא היי-טקיסטית וחוקרת מגדר