חקיקה מיותרת ומזיקה

תמיכת הממשלה בהצעת חוק פרטית להוספת שישה ימי שבתון בשנה, תמוהה באופן מיוחד, הן מהבחינה העקרונית והן בשל הנזקים הצפויים ממנה. מהבחינה העקרונית, ראוי כי נושאים הקשורים לשכר ולתנאי העבודה, לרבות היקף שעות העבודה וימי חופשה, ייקבעו במו"מ בין עובד לבין מעסיקו, או בין נציגות עובדים לבין מעסיק, ובמקרים מיוחדים בין נציגות כלל העובדים לבין נציגות כלל המעסיקים. תפקידם של חוקי העבודה לקבוע במקרים מסוימים גבולות גזרה ותו לא.

כך למשל נקבעו בחקיקה: שכר מינימום, מספר מינימלי של ימי חופשה בשנה כתלות בוותק העובד, מספר שעות העבודה בשבוע לצורך הגדרת משרה מלאה ועוד. גבולות הגזרה אינם מונעים מהמעסיק ועובדיו להגיע להסדרים משופרים יותר בכל נושא ונושא. לדוגמה: נקבע בחקיקה כי מספר שעות העבודה בשבוע לצורך הגדרת משרה מלאה יעמוד על 45 שעות ואילו הסכם קיבוצי ארצי בין המעסיקים לבין ההסתדרות בשנת 2000 הפחית את מספר השעות ל-43. כמו כן במקומות עבודה רבים, מספר ימי החופש לעובדים, עולה על המינימום הקבוע בחוק.

הוספת שישה ימי חופשה בשנה בחקיקה תחת תחפושת של "ימי שבתון" - המגדילים את מספר ימי החופשה בתשלום של חלק גדול מהעובדים בכ-50% - אינה בגדר שינוי מדוד ולגיטימי מעת לעת בגבולות הגזרה, כי אם שינוי סדרי בראשית וכניסה ברגל גסה לליבת מערכת יחסי העבודה בין העובדים לבין המעסיקים.

ומה פסול בכך? ככל שהחלטות בתחום יחסי העבודה - כגון מספר ימי החופשה של העובדים בשנה, מתקבלות ברמה יותר נמוכה, כך הן מותאמות יותר לטעמי העובדים ויכולת המעסיקים גם יחד. ניתן להעריך כי עובדים רבים יעדיפו הגדלה מסוימת במספר ימי החופשה בשנה במועד המתאים להם על פני חופשה כפויה במועד אקראי.

נוסף על כך ההטבה לעובדים תגיע בכלל מהמחוקק והמעסיק לא יוכל לבקש תמורתה דבר מהעובדים, להבדיל ממשא ומתן ישיר כמקובל. ולבסוף - אם המחוקק פועל להיטיב עם העובדים מעל לראשם של המעסיקים וארגוני העובדים, כיצד יכולים ארגוני העובדים לעמוד מן הצד ולא לזקוף לזכותם הישגים נוספים משל עצמם, כך שעצם החקיקה המיטיבה לכאורה - תיצור "כדור שלג" של לחצים נוספים על המעסיקים.

יוצא אפוא כי אותה ממשלה שהחליטה להגביל את רגולציית היתר בשל נזקיה העצומים בשנים האחרונות ופגיעתה במשק, נותנת ידה לרגולציה חדשה ודורסנית מאין כמותה בתחום יחסי העבודה במשק.

בנוסף להיבט העקרוני הבעייתי של הוספת שישה ימי שבתון בשנה, טמונים בהצעה זאת נזקים ממשיים חמורים. התוצאה הראשונית של הוספת שישה ימי חופש בשנה על כ-230 ימי עבודה הצפויים בפועל בשנת 2017, היא ייקור עלות ההעסקה ליום עבודה בפועל בשיעור של כ-2.5% ואובדן תפוקה של המשק בשיעור דומה. כדי להחזיר התפוקה החסרה, תידרשנה הוצאות כבדות מצד המעסיקים, לרבות עלויות מוגדלות בגין עבודה הכרחית בימי שבתון.

ניתן היה לצפות מממשלה שעדה לקריסה של היצוא הישראלי לפעול בנחישות לשינויים מבניים שיובילו דווקא לפיחות ריאלי ולא להכביד את עולה על היצואנים וליצור להם, באמצעות הגדלת עלות העבודה, ייסוף ריאלי מזיק. כשברקע "עננים שחורים" כתוצאה מהמתרחש באירופה ובשוקי העולם - החקיקה המוצעת מנותקת לחלוטין מהמציאות. תוצאות בלתי נמנעות נוספות של צעד זה הן ייקור מוצרים ושירותים, פיטורי עובדים והיעדר אפשרות מצד המעסיקים לשלם בעתיד תוספות שכר.

בימים רגילים הצעת חוק מסוג זה לא היתה עוברת את מפתן דלתו של משרד האוצר והממשלה הייתה דוחה אותה על הסף. אך הימים אינם רגילים ומשרד האוצר עוסק באין סוף נושאים, רק לא בתפקידו המרכזי - ליצור תנאים מאקרו-כלכליים שיקדמו צמיחה ותעסוקה בת קיימא. גם הבנק המרכזי ממלמל אמירות לא חד-משמעיות בנושא. מלוא האחריות נופלת אפוא על המעסיקים וארגוני העובדים.

אל למעסיקים להתפתות לתופינים שהממשלה תציע להם בתמיכות תקציביות שונות. אלו לא יאריכו ימים ורק יגבירו את הביורוקרטיה. לכן עדיפה גישת "לא מדובשך ולא מעוקצך". גם ההסתדרות תחטא לתפקידה אם לא תבהיר למחוקק כי אל לו להיכנס לתחום לא לו. ואולי משא ומתן בין המעסיקים לארגוני העובדים, תחת החקיקה המזיקה, יוביל להגשמת הצעה שהעלה לפני שנים רבות הזמר שלום חנוך בעת חגיגת יום האהבה בפסטיבל בכנרת - יום חופשה לעובדים בט"ו באב - חג האהבה. זה עדיף לאין ערוך על חגיגת הקניות שמתכננת לנו הממשלה.

דוד מילגרום הוא לשעבר הממונה על התקציבים באוצר