התערערות ההיגיון וההומניות

נתחיל בהערה שאינה קשורה לעניין שלשמו התכנסנו. ב-1997 אילץ הצבא את הנשיא האסלאמי נג'מטין ארבקאן, אביו הרוחני של רג'פ טאיפ ארדואן, להתפטר, וההמונים בטורקיה לא יצאו לרחובות. האם ההבדל בין אז להיום נובע מהרשתות החברתיות ומיתר אמצעי התקשורת האינטרנטיים שצצו בינתיים? האם זו דמוקרטיזציה של החברה האנושית, כלומר הפצת מידע חדשה שנוגעת לכל אדם ברחוב, והופכת אותו למעורב יותר בפוליטיקה? אפשר, כמובן, לטעון את ההיפך: שכל משחקי החברה באינטרנט הם הסחת דעת גדולה מפוליטיקה, ולראיה נסו לשוחח עם צעירים בישראל על העדפות השיחה שלהם. פוקימון גו יהיה בדרך כלל להיט גדול בהרבה מן המצב הפנימי בליכוד או במחנה הציוני. רק חריגים כמו דונלד טראמפ יכולים אולי לעורר עניין בתקשורת הדיגיטלית, כפי שבישראל יכול מבקר קולנוע להפוך למושא עניין ליממה בגלל התבטאות עדתית.

ההקדמה הזו נועדה רק לסלק את הרושם האידיוטי שהתקשורת המקוונת היא תמצית השינויים הפוליטיים-חברתיים בעולם. ממש לא. העולם השתנה מהותית ברבע המאה האחרונה מפני שהוא כבר אינו דו-קוטבי במובן של קומוניזם-קפיטליזם או מגביל-חופשי, אלא קפיטליסטי ו"חופשי" כולו בדרגות שונות של התפתחות. החופש הזה הוא גם חופש להידרס על ידי קפיטליזם חזירי. כולם דמוקרטים בדרגה זו או אחרת מלבד סין, שאפילו היא פתוחה כפי שלא היתה מעולם בגלגולה הקומוניסטי. האם המין האנושי מאושר יותר? מי שקרא את הספר הקלאסי "מנוס מחופש" של הסוציולוג המנוח אריך פרום יודע שלא. הספר הסביר את שורשי הפאשיזם והנאציזם, שהיו בריחה מאי-ודאות של "חופש". אפשר לקבוע די בביטחון שתמיד יילחמו ביניהם חסידי הפתרונות הדרסטיים הלאומיים או הדתיים בחסידי הליברליות. ייתכן שאנחנו בתקופה שבה המחזוריות שוב מתהפכת, והפחדים שוב גוברים על הבנייה הסבלנית של עולם טוב יותר.

דרושה הרפתקנות גרמנית

זו לא רק הקיצוניות האסלאמית, שהיא ביטוי אלים של רגשי נחיתות וחוסר יכולת להתמודד עם עולם של ערכים קפיטליסטיים וליברליים. היריות על שוטרים בארה"ב ושל שוטרים על שחורים הם עוד ביטוי להתערערות ההיגיון וההומניות. העובדה שמחצית מהאמריקאים מייחלים לניצחון של טראמפ, ש"יחזיר את אמריקה לגדולתה" ויארגן מקומות עבודה לכול בהבל פה היא עוד הוכחה לכך.

ואם ארה"ב התגלתה במערומיה במשבר הפיננסי הגדול של 2008-2009, מי יירש אותה כמנהיגת העולם החופשי? האם אירופה המאוחדת לכאורה מסוגלת לכך? בריטניה החליטה רק לפני חודש לוותר לגמרי על החזון האירופי בעיקר בגלל עיקרון חופש ההגירה. איטליה בדרך לוותר עליו כדי להציל את הבנקים הכושלים שלה. צרפת מלקקת פצעי פיגועים. וגרמניה, המרוויחה הגדולה מאחדות אירופה במובן הפוליטי-כלכלי-פסיכולוגי? ובכן, המדינה הזו שיכלה לשאוף להגמוניה עולמית בונה שתחזיר את ההרמוניה לעולם, פשוט אינה מוכנה להתעלות לגודל השעה.

הגרמנים צוברים עודף שוטף אדיר במאזן התשלומים שלהם, 8% מהתמ"ג, בזכות עבודה קשה ורובוטית ויצוא אדיר של מוצרים מבוקשים. עודף שלהם פירושו גירעון של רוב השותפות במרחב האירו או כל האיחוד האירופי (ולא רק). זהו משחק סכום אפס. מנהיגה אותם אנגלה מרקל, שהתרגלה לא להתרגש, להמתין לרגע האחרון, ולהחליק את הבעיות באופן אלגנטי. הצרה היא שללא הרפתקנות במושגים גרמניים, כלומר השקעות הון בריבית האפסית (או השלילית) של ימינו בתשתיות בגרמניה ובאירופה, מרחב האירו לא ישתחרר מהצמיחה האנמית שלו. הגרמנים לא צריכים אפילו להתפשר על רמת חיים, רק להסתכן בלקיחת חובות בכושר פירעון אדיר ובעלויות מינימליות כדי ליצור ביקוש באירופה.

אבל מרקל לא תעז לבטל את דעתו של שר האוצר התקיף ממפלגתה, וולפגנג שויבלה, פוליטיקאי בן 71 שדוחה כל רעיון של הוצאה נוספת לתמרוץ כלכלי, וחוזר על יעד השמירה על תקציב מאוזן עד שנת 2020 (ולמעשה לנצח). מבחינתו, תשתיות יהיו רק צינור להעברת כספים מצפון אירופה החרוצה לדרום אירופה העצלה. שילוב נוסף של מרחב האירו, למשל על ידי הקמת חברה הדדית לביטוחי פיקדונות בנקאיים בתחומי האירו, אינו בא בחשבון, מפני שדעת הקהל האירופית נוטה כעת נגד האיחוד והרגש הלאומי עולה בכל מקום.

האינטליגנט הזה הצליח אפילו לעכב מחיקה כלשהי מהחוב הדמיוני של יוון עד אחרי הבחירות הבאות בגרמניה בספטמבר 2017, והוא מתנגד כמובן לניסיונות של ממשלת רנצי באיטליה לממן את הבנקים שלה שמצויים במצב קריטי. העיקרון של שויבלה הוא שהמשקיעים בבנקים (באיטליה רבים מהם הם בעלי פיקדונות) צריכים להימחק תחילה, ורק אחר כך אפשר יהיה להזרים כספי משלם מסים (איטלקי) לבנקים. נשמע עיקרון בריא, נכון? רק שאפשרות כזו תיצור הלם פיננסי שהברקזיט יחוויר לעומתו.

ואולי כל חזון האיחוד האירופי, על חופש התנועה המוחלט בתחומו, הוא גולם שקם על יוצרו? זה ייתכן מאוד, בין היתר בהתחשב באישים שמנהלים את האיחוד הזה. נשיא הנציבות האירופית הוא אחד ז'אן-קלוד יונקר, פוליטיקאי אירופי משופשף וחסר כריזמה לחלוטין שכיהן בעברו כראש ממשלת לוקסמבורג, שזה בערך כמו לנהל את עיריית באר שבע. המנהיגה בפועל היא, כמובן, מרקל הסימפטית וקרת הרוח, אבל היא לא פותרת בעיות. עמיתה הצרפתי פרנסואה הולנד החיוור טרוד יותר בפיגועי הדמים בארצו, ובשיעור האבטלה. עוילם גוילם בקיצור.