עובד שהקים עסק מתחרה בזמן עבודתו יפצה את החברה ב-30 א' ש'

ביה"ד קבע כי ככלל מותר לעובד העומד לפני סיום עבודתו לעשות פעולות הכנה לקראת העזיבה, אך במקרה הנדון פעולות העובד חרגו מגדר "פעולות הכנה" וגלשו להפעלת עסק: "התנהלותו - כמו סוס טרויאני"

קריירה/ צילום: צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
קריירה/ צילום: צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

ניקולאי גליצניקוב עבד בחברת "קרמר דוד" כמעצב ויוצר עבודות בצריבה אומנותית על זכוכית. בנובמבר 2011 הוא התפטר מעבודתו בחברה והחל לעבוד כעצמאי בתחום. את העסק החדש שלו בתחום הזכוכית, כפי שהתברר, הקים טרם התפטר מחברת "קרמר דוד".

בחודשים האחרונים לעבודתו בחברה שכר גליצניקוב מבנה להפעלתו ורכש מכונה משומשת להדפסה על זכוכית, שעלותה כ-120 אלף שקל. מעשים אלה הצליחו לעורר את חמתו של בעלי החברה, שהגיש נגד גליצניקוב תביעה לבית הדין האזורי בירושלים, בטענה כי הפר את חובות הנאמנות ותום-הלב כלפי החברה בפתיחת עסק מתחרה בחברה בעודו עובד בה.

האמנם? האם עובד שהחליט להקים עסק מתחרה תוך כדי עבודתו אצל מעסיקו צריך לפצות את המעסיק? האם קיימת חובת נאמנות של עובד כלפי מעסיקו, ומה ההשלכות של הפרת חובה זו? על שאלות אלה השיב בית הדין לעבודה בחיוב.

"ככלל מותר לעובד העומד לפני סיום עבודתו לעשות פעולות הכנה לקראת העזיבה, ובכלל זה פעולות להקמתו של עסק. אלא שבמקרה שלפנינו פעולותיו של הנתבע חרגו מגדרן של 'פעולות הכנה' וגלשו להפעלתו של עסק ממש, בלי ליידע את מעסיקתו על השינוי שחל", נכתב בפסק הדין.

עוד נקבע כי "במסגרת יחסי העבודה חלים בין הצדדים יחסי אמון. חובות האמון הן דו-סטריות ואינן נחלתו של צד אחד בלבד. במסגרת חובות האמון רשאי המעסיק להניח כי עובד המועסק אצלו במשרה מלאה מקדיש את כל מרצו לטובת מקום עבודתו. במקרה הנוכחי העובד לא הסתפק בפעולות הכנה לקראת פרישתו, אלא פעל פעילות לא זניחה בעסק אחר שהקים. זאת עשה בלי ליידע בכך את החברה ובלי לגלות לה כי חל שינוי ב'מפת האינטרסים' שלו, וכעת הוא מחויב לא רק לעבודתו בחברה, אלא גם (ואולי בעיקר) לפעילות האחרת".

בית הדין ציין כי בעל החברה התובעת, חיים קרמר, היטיב להגדיר את התנהלותו של גליצניקוב, כשהמשיל אותה לחדירתו של "סוס טרויאני" לחברה. "התנהלותו של הנתבע היתלה בחברה ובבעליה, חשפה אותה לחשש מריגול תעשייתי ומהימלטות מידע קונפידנציאלי (סודי - א' ל"ו) והעמידה אותה בחוסר ודאות וחשדנות כלפיי עובדיה, לקוחותיה וספקיה, עד כי חששה לפגיעה מהותית בקניינה", כתבו הדיינים.

בית הדין קבע כי על גליצניקוב לפצות את החברה בעשרות אלפי שקלים. "ביחסי עבודה תקינים, המעסיק לא אמור לחשוש מעובדיו ומפגיעה פוטנציאלית בעסקו. הפרה של מרקם היחסים המיוחדים שבין מעסיק לעובד, באופן שהנתבע הפר אותו, מקנה לחברה זכות לפיצויים", נקבע.

בית הדין קבע כי על גליצניקוב לפצות את החברה בעשרות אלפי שקלים.

קריסת הפשרה

חשיפת "הבגידה" של גליצניקוב החלה במעקב שביצעה החברה אחריו ואחרי עובד נוסף, מקסים לוקומסקי. בחודשים אוגוסט-נובמבר 2013 ערכה החברה תצפית על תנועותיהם של השניים, שצולמו על-ידיה בפתח העסק שהקים גליצניקוב. בתגובה סיימה החברה את עבודתו של לוקומסקי, ויתרה על תקופת ההודעה המוקדמת של גליצניקוב ופנתה לבית הדין לעבודה בבקשה לצווי מניעה זמניים נגדם.

בבקשת החברה נטעו כי השניים הפרו את חובות הנאמנות ותום-הלב על-פי דין בפתיחת עסק מתחרה בחברה, בעודם עובדים בה, וביקשה לאסור עליהם לנהל את עסקם ולהיות בקשר עם מתחריה, ספקיה ועובדיה של החברה. עוד ביקשה כי בית הדין יורה להם להימנע ממסירת מידע או סודות מסחריים לצדדים שלישיים, וכי לא יעשו שימוש בציוד של החברה.

זמן קצר לאחר תחילת ההליכים הגיעו החברה ולוקומסקי להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ושסיים לחלוטין את המחלוקת ביניהם. הצדדים ביקשו לשמור את הסכם הפשרה בסודיות, אך בעקבות ההסכם, ניתק לוקומסקי את הקשר לעסקו של גליצניקוב ושב לעבודתו בחברה.

בהמשך, גם החברה וגליצניקוב הגיעו להסכם שקיבל תוקף של פסק דין חלקי, ולפיו גליצניקוב הסכים לא לפנות לעובדי החברה וללקוחותיה במשך 12 חודשים. בעקבות ההסכמה החברה העבירה לבית הדין ולנתבע רשימה של 9 מתחרים אליהם התבקש גליצניקוב שלא לפנות, אולם לאחר שהוא קיבל לידיו את הרשימה, הוא סירב להתחייב שלא לפנות אליהם. זאת, בטענה כי מדובר בעסקים שהכיר ללא קשר לעבודתו בחברה.

בעקבות החזרה מהסכם הפשרה, התקיים הליך הוכחות בתביעה בפני בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, שבסיומו קבעו אב בית הדין, השופט כאמל אבו-קאעוד, ונציגי הציבור, רמי אלקנה ושלום פישביין, כי גליצניקוב הפר את חובת הנאמנות ותום-הלב כלפי החברה, ועל כן עליו לפצות אותה בסך של 30 אלף שקל וכן לשלם לחברה הוצאות משפט בסך 2,000 שקל, ושכר-טרחת עורכי דין בסך 10,000 שקל.

עבודה במקביל

בית הדין קבע כי העסק המתחרה של גליצניקוב עוסק בעיצוב וצביעת דוגמאות ואיורים על-גבי זכוכיות, בדיוק כמו החברה שבה עבד, ו"המוצר" הסופי של שני העסקים (זכוכיות מעוצבות) זהה.

אולם, בית הדין דחה את הטענה של החברה כי גליצניקוב שידל לקוחות של החברה ונתן להם שירותים זהים לאלה שקיבלו ממנה. עוד נקבע כי עסקו של גליצניקוב מצליח יותר ממה שניסה להציג בבית הדין, כי הוא החזיק וממשיך להחזיק בהחסן נייד, בו שמורים כל העבודות שהוא עשה במסגרת עבודתו בחברה, וכי הן עמדו לרשותו במסגרת עבודתו בעסקו הפרטי.

בית הדין ציין כי גליצניקוב לא הקדיש את מלוא מרצו לעבודה בשורות החברה בחודשים שקדמו להתפטרותו, ואף ביצע עבודות בעסקו הפרטי על חשבונה. 

"כך, הנתבע היה טרוד בהקמת עסקו הפרטי, ומיד לאחר סיום יום העבודה בחברה הלך לעסקו הפרטי ושהה שם שעות ארוכות", קבע בית הדין. "בהזדמנות אחת לפחות בזמן שדיווח על יום מחלה, נסע לעסקו הפרטי והמשיך לעבוד באופן פרטי בביתו, על אף שהכחיש את הדברים תחילה... והודה רק לאחר שעומת עם צילום המתעד אותו בפתח עסקו הפרטי באותו מועד".

עוד צוין בפסק הדין כי "הנתבע הקים עסק מתחרה במהלך עבודתו בחברה, תוך ששיתף בו, לכל הפחות באופן חלקי את אחד מעובדיה המקצועיים של החברה, שהמשיך לעבוד בה במקביל. הנתבע עבד במקביל לעבודתו בחברה בעסקו הפרטי, ביצע עבודות וזכה להכנסות ולא השקיע את כל מרצו בעבודתו אצל החברה התובעת. בנוסף לאמור, בעסקו הפרטי עמדו בפניו כל העבודות אותן ביצע במסגרת עבודתו בחברה, והוא ראה עצמו חופשי לעשות בהן שימוש".