אריה דרעי / צילום: תמר מצפי
שני מקרים שבהם החליט משרד הפנים לגרש קרובי משפחה של עולים מברית-המועצות לשעבר, מעוררים אי-נוחות רבה ומספר שאלות נוקבות באשר למדיניות משרד הפנים בכלל. במקרה הראשון, ההחלטה לגרש את בנה של קשישה שבעלה נהרג לאחרונה בקריסת החניון ברמת החייל; ובמקרה השני, ההחלטה לגרש יתום בן 14 החי בחסותה של משפחתו בישראל.
שני המקרים זכו לפרסום נרחב באמצעי התקשורת, ובשני המקרים החליט לאחר מכן שר הפנים,אריה דרעי, לבטל את החלטות משרדו ולא לגרש את אלה שהיו מיועדים לגירוש מישראל.
במקרה הראשון הופיע שר הפנים בטלוויזיה והציג באופן אנושי מאוד את הנימוקים לביטול החלטת משרדו; ובמקרה השני הסביר בהודעה לעיתונות כדלקמן: "מדובר במקרה מכמיר לב ורגיש ביותר. לכן הוריתי מיידית לבטל את גירושו מהארץ של הנער סמואל גומניוק ולאפשר לו להישאר בישראל. אני מתכוון להתייעץ עם גורמי המקצוע ועם הגורמים המשפטיים ברשות האוכלוסין וההגירה ולבקשם למצוא פתרון לסוגיה הרגישה והעצובה".
חוק הכניסה לישראל קובע כי מי שאינו אזרח ישראלי, או עולה לפי חוק השבות ונמצא בישראל ללא רישיון ישיבה (מצב כזה מוגדר בחוק כשוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי, אלא אם יצא מרצונו קודם לכן.
לשר הפנים ניתנה הסמכות למנוע את ההרחקה באמצעות הסמכתו לתת אשרות ורישיונות, המאפשרים לשוהה שלא כדין להישאר בתחומי מדינת ישראל לתקופות שונות ועד לישיבת קבע. במסגרת שיקול-הדעת הרחב של שר הפנים הוא רשאי לתת היתר שהייה על בסיס טעמים הומניטריים מיוחדים, באותם מקרים שאינם עונים לקריטריונים ולנהלים.
לשם כך הוקמה הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, שמייעצת למנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, ונועדה לבחון את אותם מצבים מיוחדים בבקשות לקבלת מעמד בישראל, שאינם עונים על הקריטריונים המפורטים בנהלים השונים.
טעמים הומניטריים אלה הם רבים ומגוונים. למשל, מצב רפואי מיוחד או סכנה הצפויה לחייו או חירותו של אדם אם יחזור למדינה ממנה הגיעה. למעשה, ניתן לומר כי המשותף למקרים אלה הוא שבהם הצידוק המוסרי בהשארת הפרט גובר על השיקול הלגיטימי של המדינה בעיצוב גבולותיה והדרתם מפני זרים.
לבחון לעומק את המדיניות
אולם השאלה העולה בהקשר זה היא האם על-מנת לפתור בעיות אלה בעתיד יהיה צורך קודם כל בכיסוי תקשורתי נרחב המבליט את העוול וחוסר האנושיות של רשות שלטונית מוסמכת בישראל, ורק לאחר מכן החלטתו הספציפית של שר הפנים עצמו, המבטלת את הקלון שהחלטה כאמור יכולה להמיט על דימויה של המדינה.
אם לשר הפנים יש סמכות לבטל החלטה, הרי שבוודאי הוא יכול להאצילה לעובדי משרדו ולמנוע את הצורך בביטול ההחלטה. אולם, הבעיה היא יותר נוקבת ומדאיגה. מצטיירת בפנינו מדיניות של משרד המאפשרת קבלת החלטות בלתי אנושיות ובלתי סבירות, כאשר ההצלה מגיעה מאמצעי התקשורת ולא מהמבנה הפנימי של המשרד האחראי לנושא.
אנו סבורים כי שר הפנים, לאחר שקיבל את ההחלטות הנכונות והציל אותנו מן הקלון, מוטב ויבחן יותר לעומק את מדיניות משרדו המאפשרת מלכתחילה קבלת החלטות כאמור, ובמידת הצורך אף לשנות את החוק או התקנות.
דימויה של ישראל כמדינה המסוגלת לקבל החלטות כה אכזריות כלפי הפרט, מתוקף שיטת משטרה וסמכויות מוסדותיה, נפגעה קשה וללא צורך, כשהמדיניות והשיטה עצמה מרשים קבלת החלטות כאמור.
ומעבר לזאת, דומני כי כל תושב במדינת ישראל שיש לו ולו מעט רגישות לזולת, אף הוא ייפגע קשות מהעובדה שכך מתנהלת מדינתו.
■ עו"ד לין הוא נשיא איגוד לשכות המסחר, ועו"ד לויה הוא סמנכ"ל משפט וממשל והיועץ המשפטי באיגוד לשכות המסחר.