חלוקת כספים / צילום: Shutterstock / א.ס.א.פ קרייטיב
יש שיגידו כי הסיבה שאסור לדבר על צוואות הינה אמונות טפלות, יש שיגידו פחד, אך לדעתי המדובר בעיקר בחוסר ידע על הנושא והרגל של כולנו לטעון את הראש בחול ולומר "לי זה לא יקרה" האמנם?
אני דוגלת בגישה שצוואה היא אכן לא לכולם. לא כל אדם שמגיע לגיל 18 צריך לעשות צוואה. מנגד, אני מאמינה שבטרם אדם מכריז כי "צוואה היא לא בשבילו", שייקח אחריות על חייו וחיי משפחתו ויבין את המשמעות של הותרת כלל רכושו בידי חוק הירושה- ללא צואה. מה למעשה ברירת המחדל שהמחוקק הכתיב לנו קובעת? אתם יודעים? מסתבר שהרבה לא מבינים עד הסוף את המשמעויות. .
חוק הירושה הבסיסי במדינת ישראל קובע כי אם לא עשינו צוואה, ואנחנו חיים עם בני זוג (נשואים/ידועים בציבור) ויש לנו ילדים אז מחצית מרכושנו יועבר לבן הזוג שלנו והמחצית השנייה תועבר לילדים בחלקים שווים ביניהם.
מה המשמעות של זה? מה המשמעות של העובדה שלילדים שלנו יהיה חלק ברכוש המשותף למרות שבן הזוג השני בחיים? חשבתם על זה? הילדים שלנו יהיו שותפים בבית המגורים שלנו, בכספים שלנו, בעסקים שלנו, למרות שבן הזוג השני בחיים. מבינים את ההשלכות?
זה גם לא משנה האם יש קשר בין ההורים והילדים או האם בני הזוג במערכת יחסים טובה או גרועה. זו ברירת המחדל של החוק.
החוק בישראל קובע דבר נוסף וחשוב מאוד, לאדם מותר להוריש את רכושו בכל דרך שיחפוץ בה באמצעות צוואה ואז ברירת המחדל של החוק לא תקבע אלא אך ורק מה שכתוב בצוואה.
על מנת שתוכלו לבחור את האופציה העדיפה ביותר עבור משפחתכם, עליכם להבין את התוצאות מהחלת ברירת המחדל של חוק הירושה על משפחתכם.
ניקח לדוגמא משפחה נורמטיבית - זוג הורים, שני ילדים ובית אחד וכסף. אם לא נערכת צוואה, התוצאה היא שהילדים הופכים לבעלי רבע מהזכויות בבית ורבע מהזכויות על הכסף (שמנית לכל ילד). על אף שנשמע כי מדובר בזכויות מעטות בבית, הסיכונים רבים.
ראשית, היה וילדינו נוטים לחיכוכים עמנו, הם עלולים לדרוש פירוק שיתוף בבית וככל שאין לנו כסף לקנות את ילדינו החוצה, אזי נאלץ למכור את הבית ולעזוב אותו- בכל גיל. שנית, אפילו אם הילדים שלנו הם ילדים טובים, וחינכנו אותם לא לזרוק את אמא או אבא מהבית, אבל הם חס וחלילה יסתבכו, יכנסו לחובות- או שבני הזוג שלהם יכנסו לחובות, אזי הנושים של ילדינו יוכלו לדרוש לגבות את החוב כלפיהם מחלקם בבית וכך גם הגרוש או הגרושה של ילדינו והסטטיסטיקות על גירושין ידועות לכל- 1/3 מהזוגות בישראל מתגרשים, כמעט מחצית מהזוגות התל אביבים מתגרשים.
סיפור מורכב יותר הוא סיפורה של נטע, אישה מקסימה ועדינה בשנות ה-50 לחייה. נטע ודורון, זוג אוהבים שהיו נשואים במשך 30 שנה, ולהם שני ילדים, גיל (בן 24) ויוני (בן 16). לדורון ונטע יש בית משותף וכן דורון הינו בעלים של חברה יחד עם שותפו יוסי.
בוקר אחד, התעוררה נטע ולמרבה הצער והזעזוע, שמה לב כי בעלה אינו נושם, לאחר שנעשו מאמצים רבים להחיותו לא נותר אלא לקבוע את מותו. דורון אשר חשב כי נותרו המון שנים לפניו, לא השאיר אחריו צוואה. לאור זאת נקבע כי כל רכושו יחולק על פי הכללים הנוקשים של חוק הירושה בלבד כפי שקובע החוק.
החוק קבע כי כל רכושו של דורון יתחלק בין אשתו וילדיו, כולל בית המגורים, כסף והעסק אשר ברשותו. דירת המגורים חולקה כך שנטע קיבלה 50% מחלקו בדירה (25%), והילדים קיבלו את ה50% הנותרים מחלקו בחלקים שווים ביניהם. כלומר- נטע הייתה בעלים של 75% מהבית והילדים בעלים של 25% מהבית, מהכסף ומהעסק.
תוצאת החלוקה הביאה לכך שנטע לא הייתה בעלת מלוא הזכויות בביתה שלה וזאת על אף שנקנה באופן משותף על ידה ועל ידי דורון כדי שיוכלו ליהנות ממנו עד אריכות ימיהם. רצה הגורל שבמקביל למותו של דורון, גיל הבן הבכור נקלע לחובות בעקבות סטארט-אפ כושל ובהחלטת בית משפט עוקלו כל נכסי המקרקעין לרבות חלקו בירושה. הכספים שנשארו בידיה של אם המשפחה - 75% מכלל הכספים שלה ושל דורון בעלה, לא הספיקו כדי לרכוש את חלקו של גיל בבית והתוצאה הייתה שפחות משנה לאחר הפטירה מצאה עצמה נטע ללא קורת גג.
גם בנוגע לעסק המצב לא היה שונה- דורון היה שותף בעסק שנוצר במהלך החיים המשותפים שלו ושל נטע- כלומר 50% מהעסק היה בבעלותו) אבל חצי שלו וחצי של נטע כי העסק הוקם במהלך החיים המשותפים. לאחר פטירתו 75% חלקו של דורון בעסק המשותף שייך לנטע והילדים התחלקו ביניהם באופן שווה ב25% מהמניות הנותרות כקבוע בחוק.
נטע שלא הבינה דבר בעסקים הפכה בעל כורכה לאשת עסקים שצריכה לקבלת החלטות מהותיות לגבי ניהול העסק. כמו כן, לאור העובדה כי אחד מילדיהם של בני הזוג הינו קטין וכעת הינו בעל מניות, על פי החוק במדינת ישראל, כל פעולה שעליו לבצע כבעל מניות מצריכה הגשת בקשות לבית המשפט וקבלת אישורים מהאפוטרופוס הכללי בעבור כל צעד מהותי שנעשה בחברה. המצב הביא תחילה להאטת הפעילות בעסק, ולבסוף הביא לקריסת העסק.
כל הסיטואציה הזו יכלה בקלות להימנע, לו רק נטע ודורון, בעודו בחיים, היו לוקחים אחריות על חייהם והיו עורכים צוואות הדדיות אשר בהן כל אחד מבני הזוג מוריש לבן זוגו השני את כל ירושתו עד לאחר אריכות ימיו. כך גם לגבי העסק שהוקם ביזע כפיו של דורון.
כפי שציינתי מדובר במשפחות נורמטיביות לחלוטין שפשוט מאוד לא לוקחות אחריות על חייהן. המינימום שאנו כבני זוג צריכים לעשות, זה לקחת אחריות אחד כלפי השני. אנו צריכים לדאוג אחד לשני, כך למשל אם בדוגמאות בני הזוג היו מורישים אחד לשני את כל הבית או מורישים את זכות מגורים בבית עד אריכות ימיו ושנותיו של בן הזוג, כך הייתה נמנעת מנטע עוגמת הנפש הרבה שבעזיבת הבית בו גרה במשך יותר מ-25 שנה.
הכותבת היא בעלת המשרד שירי מלכה משרד עורכי דין.