קלאב מד, מועדון דה באלאיה, פורטוגל / צילום: רויטרס
לטוב ולרע, מעט מדי פעמים בחיים קורה שאתה מקבל בדיוק את מה שהבטיחו לך. חופשה במועדון קלאב מד דה באלאיה שבדרום פורטוגל היא אחת הפעמים האלה. זה כל מה שחשבתי שיהיה, רק יותר - יותר שמח, יותר רועש, יותר מפואר, יותר צרפתי, יותר בורגני, יותר מזויף ויחד עם זאת יותר אמיתי.
זה הדבר הכי גדול שאפשר לומר לזכות קלאב מד, הם מקיימים את מה שהם מבטיחים, ומה שאתה רואה בברושורים המפוארים זה בדיוק מה שיש. אגדודודו מהבוקר עד הלילה. כל הזמן רוקדים.
אם חפצה נפשכם בחופשה שקטה המיועדת להתבוננות עצמית, כדאי שתחפשו מקום אחר. בקלאב מד לא יעזבו אתכם בשקט: כל הזמן יש הפעלות. ריקודים בתוך הבריכה, ריקודים מסביב לבריכה, הופעה בערב, מסיבה בלילה, ארוחות מסביב לשעון ופסקול שחוזר על עצמו בלופ אינסופי ומכיל את כל קלאסיקות הדיסקו ושלל להיטי פופ צרפתי קופצני ובינוני עד כדי כך, שכשאתה חוזר הביתה כל מה שבא לך זה לשים את החדש של בן-אל וסטטיק ולהירגע קצת.
מועדון דה באלאיה - 150 דונם בדרום פורטוגל, כשעתיים וחצי נסיעה מליסבון - ממוקם על צוק הצופה אל האוקיינוס האטלנטי ומספק נוף מרהיב ושלל פעילויות ספורטיביות, כמקובל בקלאב מד: גולף, טניס, חץ וקשת, חדר כושר, קרקס, יוגה, קיאקים, שלל סוגי התעמלות ומה לא, מלבד אזור אחד, "אזור הזן" שמו, ששם אין מוזיקה והכניסה לילדים אסורה (קלאב מד זה אחלה מקום לילדים).
שעמום - אחת מהפעולות האנושיות הנשגבות ביותר - הוא לא אופציה. חבל, אבל כאמור להשתעמם אפשר במקומות אחרים. לא פה. אחרי הכול, מדובר ברשת שהמוטו המעולה שלה הוא: "מה המטרה בחיים? להיות מאושר! מתי להיות מאושר? עכשיו! איפה להיות מאושר? ממש כאן!".
אושר, כאן ועכשיו
אושר זה דבר טוב, אפילו יש לי תוכנית להיות מאושר ביום מן הימים, אבל בצורך הכמעט כפייתי הזה של קלאב מד להיות מאושר כל הזמן, יש משהו עצוב. בטח ביום הראשון; אתה לא כל-כך מבין מה רוצים ממך. הצוות חייכני ונחמד יתר על המידה. זה הרבה מעבר לאדיבות - זו אקסטזה. הם כל הזמן צוחקים וכל הזמן רוקדים, בכל מקום. אתה רואה אותם מהבוקר עד הלילה. כשאחרון האורחים - רובם צרפתים שהשתזפו יתר על המידה - פורש מותש למיטתו, הם נשארים לרקוד לבדם, וכשאתה קם בבוקר ומדדה אפוף חמרמורת לחדר האוכל, הם כבר שם, מחייכים אליך - בון ז'ור! - כאילו לראות את הפרצוף המהוה שלך זה הדבר הכי טוב שקרה להם. לא הבוקר, לא השבוע, לא השנה - בחיים! בחיים שלהם הם לא שמחו יותר מלראות אותך הרגע. כלומר, עד הפעם הבאה שהם יראו אותך, בעוד כארבע דקות. וכל הזמן הם שרים "דה באלאיה" במין לוקאל-פטריוטיות נלהבת ומנסים לסחוף את כולם אחריהם.
זה כל-כך מוזר, בטח לישראלי חשדן כמוני, הרגיל למבטים נוזפים מנותני שירות ולתחושה שאתה מפריע להם, עד שאני משוכנע שהגעתי למין כת. כת שמאמינה בשמחה בלתי פוסקת ושהדבר הכי חמור שאתה יכול לעשות פה למישהו זה לפהק. בחיי, פעם אחת פיהקתי על הבר והסתכלו עליי כאילו נכנסתי עם סנדביץ' של חזיר וגבינה לבית כנסת ביום כיפור. לרגע פחדתי שיקראו לאבטחה ויזרקו אותי בחזרה לעולמם של האנשים הרגילים. אני אפילו מגייס לעזרתי עיתונאי גרמני - החברה הטיסה הנה כמה עשרות עיתונאים כדי לחנוך את מרכז העסקים החדש, שמיועד למשוך הנה חברות גם בעונה החלשה - ואנחנו מתחקרים את העובדות והעובדים: מה הקטע שלכם? מה נותנים לכם? כולם נשבעים לנו שהם פשוט ככה, שמחים.
עוד משהו על העובדים בקלאב מד, המכונים G.O, תרגום של "מפעיל נחמד": הם האנשים הכי יפים במלון. גם זה דבר שלקח לי משהו כמו 36 שעות להבין: חלק מהזמן הם אמנם עוטים מעין תגים או לובשים חולצות עם סמל, אבל ברוב היום הם נוהגים כאורחים מן המניין, יושבים לידך בחדר האוכל, משתזפים לצדך בבריכה. הם אלה שרוקדים הכי יפה והכי בהתלהבות. הם אלה שהכי נחמדים ואלה שצוחקים הכי בקול.
אחרי כמה זמן אתה קולט שהבחורה שדיברה איתך ככה בקטנה ליד הבר היא בעצם מהצוות, כך גם הבחור שרוקד עם האישה המבוגרת. זה הופך אותך לחשדן, אבל אחר כך גם זה עובר. כי כאמור, המטרה בחיים זה להיות מאושר, וכאן, ועכשיו. כל דבר אחר רק יעשה לך קמטים.
זה לא סתם שקלאב מד זו אימפריה של למעלה משישים שנה ושמונים מועדונים מסביב לעולם. אחרי יומיים או משהו כזה אני לומד, כמו שלמדו כל-כך הרבה אנשים לפניי, שעדיפה השמחה על העצב, שהיא לבטח מהנה הרבה יותר, והכי חשוב: שאת השיעור הזה עדיף ללמוד בדרך הקלה.
אני אמנם לא מצטרף לריקודי השורות, וגם אם הייתי מצטרף, לעולם לא הייתי מודה בזה, אבל אחרי כמה זמן אני מוצא את עצמי מתנועע ככה, בקטנה, לצלילי הדיסקו. העצוב לא יכול לצחוק על השמח - אין לו את הזכות.
על ישראלים וקלאב מד
אף שפס הקול נשאר תמיד אותו דבר, הסביבה משתנה: פעם זו "מסיבה לבנה", פעם זה "ערב מתוחכם" ופעם זה "סופשבוע מטורף" - ולכל ערב כזה יש את קוד הלבוש שלו, וכמעט כולם מצייתים לו באדיקות. אני חושב על קוד הלבוש במלונות הישראלים, שכל מה שנותר להם זה להתחנן בפני אנשים שילבשו חולצה לחדר האוכל, ולא יכול שלא לחייך לעצמי - בטח כשמספרים לי פה שקלאב מד מתכננים לפתוח מועדון בישראל, בפעם השלישית, כנראה בחוף דור. פעמיים הם ניסו את זה, באכזיב ובאילת, ופעמיים נכשלו. תמהני למה הם חושבים שהפעם זה יצליח להם.
לא שישראלים לא אוהבים קלאב מד - הם מאוד אוהבים. אבל הם אוהבים את הקלאב מד של אתרי הסקי. לאלה הם נוהרים בהמוניהם, אבל למועדונים שטופי השמש שלחופי הים קצת פחות. למעשה, הישראלים כל-כך אוהבים, עד שהעובדים (שכל חצי שנה בערך עוברים למועדון אחר) כבר יודעים לזהות אותנו - כנראה זה משהו במבט המזלזל, הכול-יודע, בצלחות המלאות יתר על המידה ובמבטא המשגע - ולומר לנו "סבבה". השפה הרשמית של קלאב מד היא כידוע צרפתית, מה שיכול להפוך כל מקום בעולם לקצת נתניה. ולא שיש משהו רע בזה.
עוד דבר בעניין של ישראלים וקלאב מד. מלונות רבים בישראל ובעולם כבר העתיקו מזמן את הבשורה הכי גדולה שהביאה רשת קלאב מד לעולם, לצד ההפעלות הבלתי פוסקות. אני מתכוון כמובן לקונספט של "הכול כלול". "הכול כלול" כבר הפך די מזמן להיות סוג של סטנדרט. אבל בקלאב מד עדיין מתייחסים לזה כאילו הם הרגע גילו את האש והמציאו את הגלגל בו בזמן. אתה יודע שאצלנו הכול כלול נכון?, הם שואלים אותך שוב ושוב. כן, תודה, הבנתי את זה.
לזכותם ייאמר שכל הדברים הכלולים בהכול כלול הם באיכות גבוהה עד למאוד - זה לא אלכוהול זול ואוכל בינוני. אף שהפורטוגלים הם אומה שלא בדיוק ידועה ביכולות הבישול שלה, הכול מאוד טעים.
ראוי להתעכב על העניין הזה של פורטוגל ואוכל. מוזר: אומה השוכנת לחוף האוקיינוס, נהנית מיבול מרשים של דגה למיניה, שאדמתה פורייה, וששלטה על חלקים עצומים מהעולם ויכלה לשאוב שלל השפעות והשראות - ועדיין לא למדה כלום. עובדה: הדג הלאומי שלהם הוא בקלה. דג בינוני לכל הדעות, וגם אותו הם מצליחים לעשות בדרך הכי גרועה שיש.
בכלל, לטעמי, פורטוגל די על הפנים. ליסבון כמובן מדהימה כמו תמיד (ואם אתם כבר בקלאב מד בפורטוגל, פנקו את עצמכם בליסבון), אבל הדרך היפה מליסבון לאלגרב - החלק הדרומי של פורטוגל שבו שוכן המועדון - מראה גם את עומק המשבר של הכלכלה הפורטוגלית. הכבישים אמנם חדשים, רחבים וסלולים, אבל משני צדיהם אין הרבה, רק רצף של מה שנראה כמו עיירות חצי נטושות.
כך גם עיירת התיירות הקרובה לקלאב מד, אלבופיירה. מקום לא רע, האמת, כמוה יש מאות בכל העולם: רצף של מסעדות, פאבים ומלונות מכל הסוגים. נראה שמרבית התושבים הפכו את בתיהם לאכסניות והרושם הכללי הוא של עיירת רפאים - טוב, בכל זאת באתי בשלהי העונה. וכמו בכל עיירת רפאים תיירותית, גם פה אפשר למצוא תיירים בריטים שיכורים כלוט, שרופים משמש ומקועקעים. נראה שמישהו שכח אותם פה בחג המולד של 2004, ולא נראה שלמישהו אכפת מזה מי יודע מה.
הסתובבתי שם כמה שעות ומיהרתי לשוב לקלאב מד - פתאום לשבת בבר או במסעדה וממש לשלם (ביורו!) על האוכל שמגישים לך, ובכמות מוגבלת כל-כך, נראה לי פשוט בלתי נסבל, שלא לדבר על כמות האנשים שלא מחייכים אליי כאילו אני מתת אל.
אני חוזר לקלאב מד, איפה שאוהבים אותי. אולי לא בזכות מה שאני, אבל בהחלט בזכות איפה שאני, ואיפה שאני בזמן הזה. לא יודע מה איתכם, אבל נראה לי ששתיים מתוך שלוש זה לא רע.
מידע מעשי
הגעה: עד סוף אוקטובר יוצאות מדי שבוע שלוש טיסות שבועיות מישראל לליסבון (על- ידי ישראייר וסן דור), האורכות כחמש וחצי שעות. לזה יש להוסיף עוד כשעתיים וחצי של נסיעה מהבירה ליסבון אל מחוז אלגרב שבדרום פורטוגל, שם שוכן המועדון.
מחירים: לספונטניים ולמי שרוצה ליהנות ממחירי סוף עונה, ישנם דילים עד סוף החודש (30-5.10, 5 לילות לאדם בחדר זוגי (לא כולל טיסות והעברות), פנסיון מלא - 905 אירו.
המלון: המועדון ברמה של ארבעה קלשונים (דירוג הכוכבים בשפת קלאב מד) ונחשב אידיאלי למשפחות בשל מועדוני הילדים. אלה מספקים פעילויות ייעודיות ומסגרות מאורגנות לילדים בטווח הגילאים שבין ארבעה חודשים לארבע שנים. למשפחות עם תינוקות בני פחות מארבעה חודשים מוצעים שירותי שמרטפות וטיפול בתינוקות. בחלק מהחדרים יש דלת מקשרת, במיוחד עבור משפחות.