1.
מכירים את זה שאתם משאירים את הילד ביום הראשון בגן, והוא נצמד אליכם לברך ומסרב לשחרר. בוכה ובוכה ואתם נחנקים מאשמה צורבת.
אז ככה בדיוק קרה לי, רק להפך. ביום הראשון שאמא שלי הביאה אותי לגן, נפנפתי לה לשלום, שרק תלך כבר ותשאיר אותי עם הדבר המופלא והמסעיר הזה שקוראים לו ילדים. רציתי לשחק איתם כמה שיותר.
וזה לא נטש גם בהמשך. כשהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה, והחברים קראו לי ללמוד איתם, ידעתי בפירוש שאצליח יותר במבחן אם אלמד לבד. אבל זה היה שווה לי פחות מלהיות איתם. גם עכשיו, כשאני ממש צריכה לכתוב, החברות נפגשות לאיזה פרויקט שיתופי בחצר של מיכל, אז אני נוטשת. שלוש שעות ואני חזרה אתכם.
סוקרטס אמר שחיים שלא נחקרים, לא ראוי לחיותם. אני יכולה להתחבר לזה. מגיל צעיר אני תמיד עומדת שם ומסתכלת על עצמי מהצד בלונג שוט, צופה משתתפת. מנתחת, מתעדת, רושמת את החיים. וכל כמה שנים לוקחת אותם לשיחת 'יחסינו לאן'. מנסה להבין מה, בעצם, התכלית של כל הפרויקט המאומץ הזה.
2.
לקח לי שנים לגלות מה זו אהבה. היא שאבה אותי בעוצמות ששיגרו אותי לגבהים, אבל גם הטיחו אותי לתהומות. היא הפכה להיות המשמעות, סיבה לחיות. הנקודה הארכימדית של הקיום, כמעט. הכול מתחיל וחוזר לשם.
וכשהיא נשמטה מחיי לזמן ארוך מדי, הרגשתי שאני מאבדת את הטעם. שהכול נעשה תפל וריק מתוכן, שאין משמעות.
אבל כשהייתה אהבה, חיי העבודה התיישבו על הגה החיים, וניווטו אותם. נראה היה ששום דבר לא חשוב כמו העשייה המקצועית. משם נגהו ההתרגשויות. לא בתי קפה, ולא בילויים, פחות נסיעות, פחות פינוקים. לתת עבודה, זה היה הטריפ.
ובלמטה של הדברים, מתחת לכל האקשן והריצות, והלקום למלחמה כל בוקר, והדד ליינים, אני מבינה שמה שהניע אותי היה בעיקר דבר אחד: לגעת בנפש. וזה, מסתבר, יכול לקרות לך גם בעיתון כלכלי הארד קור.
ואז הגיעו הילדים, וכל משמעות אחרת דהתה למולם. שוב היו הילדים למשמעות, תיבת תהודה שמעצימה את הקיום. וכשנתתי למסמרי הקריירה להינעץ בתיבה הזו, ידעתי שפישלתי. לא הייתי נותנת לזה לקרות שוב.
בפרספקטיבה של זמן, דברים הלכו והתבהרו.
אתה גדל בתוך תמיסה של רעיונות, מתפתח מריאקציה של התנסויות. מתרחבת התודעה, מתלכדים פרטי חיים ופתאום מתגלים דברים שלא ראית קודם. מה שהייתה המשמעות בגיל 20 לא נשארה כזו בגיל 30, ובגיל 40 היא תפסה כיוון חדש.
3.
מה אני, בסך הכול? אני סך כל אהבותיי.
העשייה, היצירה, האנשים, הרעיונות.
לפעמים אני מנסה לדלות את פיסות המציאות מתוך הבנאליות שלהן, להעלות מהן ניצוצות. ככל שאתה מתקדם במסע חייך, יש שהם מתנקזים לנקודה מסוימת והופכים הרבה יותר מזוקקים, חדים, בהירים. כאילו הרכבת עדשות חדשות.
ואז מבליח רגע צלול כזה, שבו פתאום דברים מתחברים. הרגע הזה, כשאתה מנער אותו מכל היתר, אוצר אותו, הופך לאירוע רב משמעות ששופך אור רך חדש שנארג אל תוך חייך. ריצה בפארק עם חברה אהובה, ארוחת ערב עם הילדים, נוסעים יחד ושרים באוטו. אלה רגעים שמפורזים מהסתמי. הרבה פחות נהנית מנופים מפילי לסת כשאהוביי לא איתי בחוויה. ולהפך, להתעורר עם אדם אהוב יותר שווה מלקום במאוריציוס.
4.
בא לי לקפוץ לשנות ה-70, לחצר בחטיבת הביניים, ולגשת לילדה בת ה-12 שהייתי, שהתחילה לכתוב סיפורים, לאמץ אותה אל ליבי ולחזק אותה. היא זקוקה לזה, היא לפעמים כל-כך לבד בדרך שלה.
כל-כך רוצה לומר לה: את תראי, זה יסתדר. את אפילו לא מבינה שעלית פה על משהו. אני שמחה שהיה לך הדחף הזה, ולא הפסקת אף פעם לחקור ולנבור, למרות שיהיו לך הרבה הזדמנויות לשמוט מידייך את כל זה.
ואחר כך בא לי לקפוץ לנערה שהייתי בתיכון, וניסתה להבין. להביא לה ככה טפיחה בקטנה ולהגיד לה: תרגיעי, קחי את זה יותר בקלות, בייב. את מוצפת בכל-כך הרבה שאלות. זה מציק לך, את ממש לא יודעת על איזה כפתורים ללחוץ. ואת מנסה וטועה, ועוד כל-כך הרבה דברים את פשוט לא יודעת.
ואז, מתה לתת גיחה לחיילת המשוחררת שהייתי, ולהביא לה ניעור. תתאפסי, בחייאת, תתבגרי כבר.
מה לא הייתי עושה כדי לקפוץ אלייך לעבר ולתת לך קצת צידה לדרך. לתת לך קצת ממי שתהפכי להיות. את כל-כך תשתני, שאין לך מושג. את תעשי כזו דרך, שאת לא יכולה לדמיין.
5.
ועל זה אני חייבת לך, ילדה. כי מה הייתי בלעדייך היום? החיפוש המתמיד שלך היה למנוע היצירתי שלי. הכרחת אותי להביא אמירה, ובגלל זה - משמעות. אני יודעת שלפעמים קצת התייאשתי ממך. חשבתי שאין לך את הניצוץ. מה בעצם ידעת על החיים? גם כשכבר תתחילי להבין משהו, תגלי שזה ילבש צורה ויפשוט צורה, ימצה את עצמו, ואז ימצא את עצמו מחדש. זה המסע שלך, והוא תפור לתוך משמעות שרק את רקמת.
הסתכלתי עלייך, מתפקעת מרוב חלומות ושאיפות. חלק מהם תממשי. אחרי זה תתפתלי כדי למצוא אחרים. ככה זה, ניצחונות קטנים לא פעם יתגלו כמבוא לתבוסות שיבואו בעקבותיהם. היית רק ילדה כשהתעקשת להיות עיתונאית. מאיפה זה בא לך? איך לא התברברת? לא חתכת למקומות אחרים, הרבה יותר מתגמלים. לא אותך.
לא כתבת את הרומן המטלטל הגדול וגם לא עשית דוקטורט, לא הגית תיאוריה חדשה על העולם. אבל אולי נגעת בכמה אנשים, ונתת להם קצת מהצידה שלך ושימחת אותם, ועשית את החיים שלהם טיפה יותר טובים. ובגלל זה גם את שלך. בזכות הרגעים הקטנים האלה שלפת את הקיום שלך מתוך בליל של סתמיות ובנאליה, לתחושה שהיא אי של קודש בתוך ים של חולין.
vered-r@globes.co.il