ציון קינן / צילום: תמר מצפי
פרשת ההטרדה המינית עליה התלוננה עובדת בנק הפועלים כנגד המנכ"ל לשעבר, צין קינן, עוררה דיון ציבורי חשוב בסוגיות ממשל תאגידי, יחסי הגומלין בין הבנק לבין גורמי הבקרה, החשיבות של חשיפת תלונות בשל הטרדה מינית לכלל הציבור, ומדיניות "השתקה" של גופים רבי עוצמה.
מה יכולות נשים בשוק העבודה ללמוד מפרשה זו? שהרי במרבית מקרי ההטרדה המינית במקום העבודה אין מדובר במנכ"ל בנק גדול, או בגישור בפני נשיא בית הדין הארצי לעבודה בדימוס, ולבטח לא מדובר בפיצוי בסך מיליוני שקלים. לכן, חשוב לבחון את המקרה לא רק בפרספקטיבה של אתיקה והתנהלות תאגידית, אלא בראי של דיני העבודה והחוק למניעת הטרדה מינית.
מקור הסמכות של הבורר / מגשר
בניגוד לביקורת שנשמעה בתקשורת, נושאים של הטרדה מינית נתפשים על ידי בתי הדין לעבודה כנושאים אשר הליך הגישור יפה להם. בהתאם לכך, אף לאחר שמוגשת תביעה, מציעים הם לצדדים לנסות ללבן את הסוגיות שבמחלוקת, ובתוך כך את הפיצוי הנתבע, במסגרת גישור.
בתקנות למניעת הטרדה מינית יש לממונה על מניעת הטרדה מינית - והנשיא בדימוס אדלר פעל בכובע זה - סמכות רחבה לברר את התלונה. כך גם אפשר למצוא בתקנונים למניעת הטרדה מינית החלים במקומות עבודה שונים, סמכות מפורשת לממונה לגשר בין הצדדים, כפי שעשה הנשיא אדלר בפרשייה הנוכחית. לכן, לא נראה כי יש חריג בכך שהפרשה הועברה לגישור ועוד בפני מי שמומחה בנושא, כמו נשיא בית הדין לעבודה לשעבר.
האם הייתה חובה על המגשר לפנות למשטרה?
החוק מחייב את הממונה למניעת הטרדה מינית לערוך בירור מהיר, דיסקרטי, עצמאי ונטול פניות. בסיום הליך הבירור, על הממונה להעביר המלצותיו למעסיק. האחריות על קבלת ההחלטות מוטלת על המעסיק בלבד. התקנות אף קובעות פרק זמן קצר לקבלת החלטה על ידי המעסיק.
לכן, ככל שהייתה חובה לפנות למשטרה, הרי שהיא מוטלת על הבנק ולא על המגשר. בנוסף, הזכות לפנות למשטרה עמדה למתלוננת, שכן הגשת תלונה בדבר הטרדה מינית בפני הממונים במקום העובדה אינה מייתרת ואינה מונעת ממנה למצות את יתר אפיקי הפעולה שהחוק מאפשר לה - פנייה למשטרה, או הגשת תביעה לבית הדין לעבודה.
חשוב להדגיש, כי לפי הפרסומים, אין זה המקרה בו קמה חובת דווח על פי חוק. החובה לדווח על עבירה היא במקרים חריגים, כשמדובר בעבירת מין כלפי קטין או חסר ישע, או במקרים של עבירות חמורות שעונשן הוא 15 שנה ומעלה. יתר על כן, האם מעסיק חייב להגיש תלונה אם המתלוננת מביעה רצון מפורש שלא לעשות כן? זוהי בהחלט שאלה מורכבת, והנטיה שלי היא לענות על כך בשלילה.
ובכן, מדובר באחד הקשיים האמיתיים שמציב בפנינו החוק במבנה הנוכחי. החוק נותן בידי הממונה סמכויות נרחבות לערוך בירור ולהמליץ למעסיק כיצד לפעול, כאשר פעמים רבות המעסיק מאמץ את ההמלצות כמות שהן.
למעשה, ההליך בפני הממונה טומן בחובו פוטנציאל ממשי לחרוץ דינו של אדם, וזאת מבלי שעומדות לצדדים הזכויות הקיימות בהליך משפטי רגיל, כגון: הזכות לחקור את הצד שכנגד, להביא ראיות, להיות מיוצג, לבחון את מכלול הראיות שיש בפני הממונה. בנוסף, ההליך מנוהל בדרך כלל על ידי מי שלא הוכשר לנהל חקירה משטרתית או משפטית.
מטעמים אלו, החלו בתי הדין לעבודה לבחון יותר ויותר את תקינותם של הליכי הבירור של הממונה למניעת הטרדה מינית במקום העבודה, לא היססו לפסול את מסקנות הממונה, ואף לקבוע כללים שתכליתם ניהול ההליך באופן שימזער פגיעה אפשרית בזכויות המתלוננת או הנילון .
הדוגמא המובהקת לכך מצויה בפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים, אשר על אף שקבע כי ההטרדה המינית שעברה עובדת הייתה "מינורית" והטיל פיצוי נמוך בסך 7,000 שקל על העובד שהטריד, הוא חייב את החברה ("הוט") בפיצוי גבוה פי 5 - 35,000 שקל, לאור הטיפול הלקוי בבירור התלונה.
פיצוי בסך מליוני שקלים
בתי הדין לעבודה - לעתים באופן מתסכל ביותר - פוסקים פיצויים לא גבוהים בגין פיטורים שלא כדין, או במקרים של הטרדה מינית. על פי החוק למניעת הטרדה מינית, מוסמך בית הדין לעבודה לפסוק פיצוי במקרים שבהם לא הוכח נזק - עד לסכום של 120 אלף שקל (הסכום מתעדכן מעת לעת). לסכום זה עשויות להתווסף הוצאות ממשיות שנגרמו למתלוננת, וכן פיצוי נוכח פיטורים שלא כדין עקב התנכלות או הטרדה, כאשר הרף הגבוה שקבע בית הדין במקרים של התנכלות קשה הוא בשיעור 24 משכורות. מבקר המדינה פסק לחושפי שחיתויות שפוטרו והגיעו לפת לחם, או שעברו התנכלות ממושכת קשה, פיצוי בסך 36 משכורות חודשיות.
על פי הפרסומים בתקשורת, הפיצוי למתלוננת בפרשת בנק הפועלים היה בשיעור של מיליוני שקלים - סכום מסחרר ביחס לקריטריונים המקובלים בערכאות השונות. אבל - ושוב, על פי פרסומים - הפיצוי לא היה בשל הטרדה מינית, אלא בשל מה שהוגדר "פיצויי פרישה מוגדלים".
כאשר מוגשת תביעה כספית לבית הדין לעבודה בגין הטרדה מינית או התנכלות בעקבותיה, מבחינים השופטים בין אחריות המטריד לבין אחריות המעסיק, ומטילים חובת פיצויי הן על המטריד עצמו והן על המעסיק.
הפרקטיקה האפקטיבית במקרים של הטרדה הנטענת כלפי אישי ציבור או אנשים בעמדות כוח
אם נבחן את המקרה של העיתונאי ארי שביט, הרי שפרסום המקרה על ידי עיתונאית שהוטרדה על ידו, הביא להתנצלותו הפומבית ולהתפטרותו המהירה, ללא נקיטת הליך משפטי כלשהו. זוהי דוגמא לכך שעיתון "הארץ" והעיתונאי הרגישו מחויבים לפעול על פי קוד אתי, למרות שלא נפתח הליך משפטי כלשהו. ואכן, פעולה באפיק ציבורי היא בעלת עוצמה ("שיימינג"). כלומר, היא מונעת התחפרות בעמדה או הסתתרות תחת "הסכמי שתיקה", אולם היא מחייבת חשיפה פומבית ואמיצה מצד המתלוננת, שגם לא דרשה פיצוי כספי.
לא כל המתלוננות - ובצדק - מוכנות ויכולות לעבור הליך פומבי כזה. ברוב רובם של המקרים מדובר בנשים בעמדות חלשות יחסית ביחס לגברים המטרידים, חלקן נשות קשות יום, חלקן נשים בעלות משפחה, חלקן אין להן כלל נגישות כה קלה לאמצעי התקשורת, ועוד.
לצד זאת, צריך לזכור שטמונות גם סכנות ב"משפט שדה" של האפיק הציבורי, ודווקא בירור משפטי, בדרך כלל דיסקרטי, יכול להביא לחקר האמת ולפעולה אפקטיבית ומועילה למיגור התופעה של הטרדה מינית.
הכותבת היא שותפה מייסדת במשרד בן ארי, פיש, סבן ושות'