בנימין נתניהו ואילנה דיין / צילומים: מארק ניימן, לע''מ
1. מלכוד נתניהו
הרבה פאנלים נערכו בשלושת הימים שבהם התקיים השבוע כנס אילת ה-10 לעיתונות. על הנייר, זה של התוכנייה שחולקה לבאי הכנס, מדובר בעשרות פאנלים שונים ומגוונים, בפועל - בטח עבור מי שצרך כמות גדולה שלהם - איכשהו נדמה היה שכמעט כולם התכנסו בשלב מסוים לאותה נקודה: יחסו של ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו לתקשורת.
בחלק גדול מהפאנלים הגיע השלב שבו מישהו תקף מזווית מסוימת את התגובה חסרת התקדים שהעביר נתניהו לאילנה דיין; פאנלים אחרים - גם כאלה שהנושא המקורי שלהם לא עסק בכך - התנקזו אל יחסו של נתניהו לתאגיד השידור הציבורי.
בערב המרכזי של הכנס, שבו הוענקו פרסי מפעל חיים לעיתונאים רוני דניאל, סטלה קורין-ליבר ויחזקאל אדירם, התייחסו כמעט כל הדוברים שעלו לברך ליחסו של ראש הממשלה לתקשורת. בין דובר לדובר עלה לבמה דני קושמרו, עיתונאי חדשות 2 שהנחה את הטקס, ובפיו עדכון אחר מהשטח: פעם הצהרה של יואב הורוביץ, ראש לשכת ראש הממשלה, על כך ש"ייתכן שאין צורך בשידור ציבורי", ופעם התגובה התורנית של ראש הממשלה לכתבה של רביב דרוקר.
בתוך החיק החם של בכירי העיתונות שהתכנסו השבוע היה אולי קשה להרגיש בכך, אבל החרפת הקו של ראש הממשלה מול כלי התקשורת המרכזיים, מכניסה אותם לסוג של מלכוד. הביקורת האופורטוניסטית שמטיח בהם נתניהו נשענת בחלקה על תשתית אותנטית, מנומקת, רבת-שנים, ולא פעם גם מוצדקת של אנשי ימין וקבוצות אחרות.
"אם הכול פתוח, מגוון וחופשי בתקשורת, ואף עיתונאי לא מתקבל על סמך עמדותיו, או מוצאו, או האזור שבו הוא גדל, אז איך זה שבסופו של דבר כמעט לכולכם יש אותה דעה?", תוהים במשך השנים המבקרים בדרכים כאלה ואחרות. "אילו תוצאות נקבל אם נציב קלפי בכל אחת ממערכות כלי התקשורת המרכזיים?", הם שואלים רטורית.
דווקא בשנים האחרונות הביקורת הזאת הופנמה, ובתוספת שינויים אחרים, דמוגרפיים וטכנולוגיים, שעוברים על החברה הישראלית, מערכות התקשורת הפכו מגוונות הרבה יותר מההיבטים הללו. והנה מגיע נתניהו ובסדרת מתקפות חסרות רסן, נעדרות כל ענייניות וממלכתיות, מוכיח לכאורה את שהיה דרוש הוכחה. כמעט כל העיתונאים, מכמעט כל כלי התקשורת, יוצאים בהצהרות חריפות נגד ראש הממשלה. איפה הגיוון?
המלכוד האסטרטגי הזה מלווה גם במלכוד טקטי. האסקלציה בתגובות של ראש הממשלה יצרה מצב שבו התגובה - אותו אלמנט מתיש ומשעמם שמבריח את הצופים בסוף כל ידיעה - הופכת למעניינת יותר מהתחקיר. תרם לכך כמובן האופן המבריק שבו בוימה במשדר של "עובדה" הקראת התגובה על-ידי דיין, ששפכה על עצמה דלי של עלבונות והשמצות, בעודה מישירה בקור רוח מבט אל המצלמה. אבל בהמשך הגיעה גם תגובה בסגנון דומה לדרוקר, ובמקום שנצפה לחשיפה הגדולה הבאה על נתניהו, התחלנו לצפות לתגובה הבאה שלו (ואכן, כשבהמשך השבוע העבירו מלשכת נתניהו תגובה יבשה ועניינית לידיעה אחרת של דרוקר זה היה כמעט מאכזב).
שלשום (ד') בחרו בערוץ 10 ללכת לכיוון השני והודיעו לצופי המהדורה כי מכיוון שלא קיבלו התייחסות עניינית מראש הממשלה לידיעה של עקיבא נוביק, הם החליטו שלא להקריא את תגובתו. כמובן, התוצאה הייתה שהבחירה שלא להקריא את התגובה הפכה מיד לנושא השיחה המרכזי, ותוכן התגובה הגנוז הפך לנושא המסקרן ביותר. מלכוד, כבר אמרנו?
בהערת אגב צריך גם להזכיר כי התחקיר של אילנה דיין - ראוי וחשוב וטוב ששודר - לא כלל גילויים מסעירים. אריה גולן, איש קול ישראל הוותיק, שהנחה בכנס פאנל סוער שעסק ביחסי נתניהו והתקשורת, הרבה לשלב - לצורך ושלא לצורך - הערות מבודחות, אבל את הצחוקים הרבים ביותר הוא גרף דווקא כשלא התכוון לכך. "התחלתי לראות אתמול את תחקיר 'עובדה'", הוא סיפר לקהל לאחר שציין ששב מחו"ל, "אבל לא עמד לי כוחי ונרדמתי".
2. מלכוד הסקרים
כישלון הסקרים במערכת הבחירות שהסתיימה בשבוע שעבר בארה"ב היה עוד מכה למרבית כלי התקשורת שם. העובדה שהסקרים הצביעו על הכיוון שבו ממילא היו מעוניינים רוב העיתונאים, כלומר ניצחון של הילארי קלינטון, שימשה בדיעבד עוד הוכחה לתומכי דונאלד טראמפ - שרובם ממילא חשדניים כלפי ה"ממסד" - שהשיטה כולה, והתקשורת בתוכה, עבדה נגדם.
תופעה דומה התרחשה גם לאחר כישלון הסקרים בניבוי תוצאות משאל העם בעניין הברקזיט בבריטניה, וכמובן בישראל לאחר הבחירות האחרונות. זה אינו המקום לניתוח הסיבות לפספוס של הסקרים ולשאלה עד כמה גדול הכישלון שלהם. השאלה הרלוונטית היא כמובן השימוש שעושה בהם התקשורת.
סקרים הם כלי מדעי שיש לו פגמים. אפשר לטעון שבשנים האחרונות הפגמים של הכלי הזה הפכו כה גדולים עד שעל כלי התקשורת להפסיק לעשות בהם שימוש, או לצמצם אותו משמעותית. זו עמדה לגיטימית, אבל מי שטוען אותה צריך להביא בחשבון שבכך הוא מוותר על כל עיסוק בתוצאות העתידיות של הבחירות במהלך סיקור הקמפיינים.
הציפייה מעיתונאי או מפרשן לנבא באמצעות כלים עיתונאיים את תוצאות הבחירות - דרך "עבודת רגליים" או בכל שיטה אחרת - היא לא רק לא ריאלית, אלא גם חוטאת להבנת התפקיד שלהם. עיתונאי לא אמור ולא יכול לנבא את העתיד. כתבי ופרשני שוק ההון אינם יכולים לדעת אם הבורסות צפויות לעלות בשנה הבאה, ומה יעשו מחירי הנפט והזהב (וממילא אם הם היו מסוגלים לכך הם לא היו זקוקים לעבוד עוד יום בחייהם, וספק אם היו בוחרים להקדיש את זמנם לכתיבה בעיתון). כתבי ופרשני הספורט לא יכולים לדעת מי תיקח את האליפות בסוף העונה, מי תרד ליגה ומי יהיה המאמן הראשון שיפוטר.
הם, כמו עמיתיהם בשאר תחומי הסיקור, נדרשים להציג בפני צרכני התקשורת את התרחישים האפשריים, לעשות בהם סדר ולהכניס אותם להקשר, ולנסות להסביר בדיעבד מדוע האירועים התרחשו כפי שהתרחשו (אפילו זה לא עניין טריוויאלי). לא פחות, אבל גם לא יותר.
אז אם מצד אחד הסקרים הם סכנה מוחשית לטעויות מביכות ולסיקור שחוטא למציאות, אבל מצד שני אין דרך רצינית אחרת לעסוק בתוצאות העתידיות של מערכת הבחירות, במה ימלאו כלי התקשורת את כל שעות השידור בחודשים הארוכים שלפני ההכרעה? הנה עוד מלכוד, שיסתיים קרוב לוודאי בכך שעד לקמפיין הבא כולם ישכחו מחשבון הנפש המזורז שהעבירו את עצמם ויחזרו להתמכר לסקרים. אבל דווקא כאן יש פתרון אפשרי.
אם ממילא לתקשורת קשה לעסוק בצורה רצינית בתוצאות העתידיות של מערכת בחירות, אולי הגיע הזמן שהיא תפסיק לסקר את המערכות הללו בסגנון שמכונה לעתים "מרוץ סוסים". כלומר, במקום להתמקד בסיקור שבוחן כל הצהרה או עמדה של המועמדים דרך האופן שבו הן מגדילות או מקטינות את סיכוייהם לנצח - היא תתמקד במשמעויות של עמדות הצדדים. איך יישומן ישפיע על מצב המדינה ועל האזרחים, האם הן סותרות הצהרות קודמות שלהם, ומה הסיכוי שאכן ניתן יהיה לבצע אותן בפועל.
נכון, זה יהיה סיקור הרבה פחות "סקסי" ומסעיר, אבל הוא עשוי להתברר כמועיל יותר ומביך פחות בבוקר שאחרי.