יריד דירות / קרייג אריאב
אי-השוויון בישראל עמוק ופרמננטי יותר מכפי שנדמה - כך עולה ממחקר שערך ד"ר אביחי שניר מבית ההשקעות אינפיניטי ומכללת נתניה. מחקר זה ניתח דפוסי הוצאה לצריכה, בשונה מחלק הארי של המחקרים סביב סוגיית אי-השוויון, שבהם מנתחים נתוני הכנסות (ראו הרחבה בהמשך).
ממצאי המחקר מעידים כי בעלי ההכנסות הנמוכות פסימיים יחסית למקובל במדינות המערב, ואינם מאמינים שהכנסותיהם יגדלו בעתיד. נוסף על כך מחזקים ממצאי המחקר את האפשרות שבעלי הכנסות נמוכות בישראל כמעט ואינם נעזרים באשראי מהבנקים כדי "להחליק" ירידות זמניות בהכנסה, וכתוצאה מכך "כל שקל נוסף בהכנסה הולך לצריכה, וכל שקל פחות - מפחית את ההוצאה לצריכה".
המחקר, שנערך לקראת כנס שדרות לחברה שאמור להתקיים השבוע בשדרות ובמכללת ספיר, מצא גם נקודות אור: אי-השוויון בהכנסות בישראל הצטמצם בשנים האחרונות, למרות שהוא נחשב עדיין לאחד הגבוהים במערב. הגורמים העיקריים לכך הם גידול בקצבאות; הצטרפות חרדים, ערבים ואימהות חד-הוריות לשוק העבודה; והאטה ניכרת בקצב עליית יוקר המחיה, המורגשת מאז המחאה החברתית בשנת 2011. "אפשר לומר שגם בעלי הכנסות נמוכות בישראל נהנו בשנים האחרונות מעלייה משמעותית ברמת החיים" אומר שניר.
להחליק צריכה
הדרך המקובלת למדידת אי-שוויון היא על-פי נתוני ההכנסות מעבודה של הביטוח הלאומי, אך לדברי שניר הנתונים האלה אינם מספקים תמונה מלאה. "אתה בעצם תופס את כמות ההכנסות שיש לבנאדם מסוים ברגע נתון, ועל-סמך זה אתה קובע את אי-השוויון בחברה" מסביר שניר. "בדרך הזו, מישהי כמו שרי אריסון מסווגת כבנאדם אמיד, ויש בעיה עם אנשים שהכנסתם תנודתית ומשתנה מחודש לחודש, כמו עצמאים או יזמי היי-טק".
שתי הדרכים הנוספות למדידת אי-שוויון הן למדידת אי-שוויון בהון ואי-שוויון בצריכה. ההוצאה לצריכה נחשבת יציבה וקבועה יותר מההכנסה, כי אנשים לא משנים את הרגלי הצריכה שלהם באופן דרמטי, גם אם בחודש מסוים יש להם יותר הכנסות או פחות. כמו כן, ניתן ללמוד מדפוסי הצריכה על שינויים תרבותיים וערכיים. דוגמה בולטת לכך היא הפערים הקטנים בהוצאה לצריכה בין חברי קיבוצים עניים ועשירים (הקיבוצים, לא החברים - ע.ב), שמוסברים ברקע תרבותי-אידיאולוגי השולל החצנה של העושר.
אדם שמשוכנע שהכנסותיו יגדלו בעתיד נוהג "להחליק צריכה" על-ידי נטילת הלוואות שיאפשרו לו לשלם את הוצאותיו הגבוהות בהווה מהכנסותיו העתידיות. אי-שוויון בצריכה יכול להעיד, לפיכך, גם על בעיה במערכת הבנקאית שאינה מספיק משוכללת כדי להבחין בין מי שצורך מעבר ליכולת השתכרותו - ואסור לתת לו הלוואות נוספות - לבין מי שהכנסותיו צפויות לגדול בעתיד, וניתן לאפשר לו להחליק צריכה.
תוצאות המחקר של שניר מראות כי אי-השוויון בישראל בצריכה גבוה כמו אי-השוויון בהכנסות - ומעמיד את ישראל בסביבה 'אמריקאית'. "אי-השוויון בצריכה בישראל כמעט חופף אחד לאחד את אי-השוויון בהכנסות, בעוד שבמדינות אירופיות אי-שוויון בהכנסות לא מתורגם מיד לאי-שוויון בהוצאה לצריכה, שזה כנראה עניין של תרבות שלא מעודדת להוציא כל שקל שהתווסף להכנסה" אומר שניר.
ובכל זאת, בהשוואה לארה"ב ואפילו בהשוואה לאירופה בולטת ישראל בשיעור החיסכון הגבוה יחסית - אחת הסיבות המרכזיות לכך היא חוק פנסיה חובה, שאילץ מעסיקים להפריש מדי חודש לחיסכון של העובד, כולל מתוך שכרו השוטף. במדינות אחרות אין פנסיה חובה או שיש פנסיה תקציבית - שאז המדינה משלמת את הפנסיה מתקציבה השוטף, ואין הפרשה מראש המגדילה את החיסכון.
כיצד השפיעו מחירי הנדל"ן על אי-השוויון
עליות המחירים בשוק הנדל"ן מאז שנת 2008 הגדילו את אי-השוויון לא רק בין בעלי דירות ושוכרי דירות, אלא גם בין בעלי דירות יקרות ובעלי דירות זולות. לפי הנתונים שבידי ד"ר אביחי שניר, אם ב-2008 היה שווי הדירות שבבעלות העשירון העליון גבוה פי ארבעה משווי הדירות שבבעלות העשירון התחתון - הפער גדל והגיע בשנת 2014 לפי חמישה (ראו טבלה).
"ניתוח העליות במחירי הדירות לפי עשירונים מראה ששווי הדירות מהעשירון החמישי ומעלה ממריא לשמיים, בעוד ששווי הדירות מהעשירון הרביעי עלה - אך בשיעור מתון יותר" אומר שניר. מעבר לעלייה בשווי הדירות עצמן התרחב הפער גם כתוצאה מכך ששיעור הבעלות על דירות בעשירון התחתון עמד ב-2014 על פחות מ-40%, לעומת כ-85% בעשירון העליון. בעלות על דירה יקרה מאז שנת 2008 היא גורם מרכזי בהתרחבות אי-השוויון בשנים האחרונות.
