*** המאמר בשיתוף לשכת יועצי המס

בשנים האחרונות החלה תופעה בבתי הדין לעבודה, בה תובעים בחרו לצרף לתביעתם את בעלי המניות של החברה הנתבעת. צירוף בעלי המניות כנתבעים החל לאור פסיקה קודמת של בית הדין לעבודה, אשר אישרה בפסיקה נזיקית את הרמת מסך ההתאגדות כנגד בעלי מניות של חברה הנתבעת. זאת עקב קביעה כי בעלי המניות, באמצעות החברה, ביצעו תרמית.

כאמור, בעקבות הפסיקה הנ"ל החלו תובעים לצרף לתביעותיהם את בעלי המניות של החברה הנתבעת בה עבדו. צירוף זה נעשה על פי רוב, ללא כל הצדקה או ביסוס, ומתוך מטרה שבעלי המניות ישמשו כ"ערובה" למימוש פסק הדין לכשיינתן. כך שגם אם בעת מתן פסק הדין החברה תהיה חדלת פירעון, יהיה לתובע מהיכן לגבות את סכומי הפיצוי.

כפועל יוצא של נוהג זה של תובעים בבתי הדין, נגררים בעלי מניות להליכים ארוכים, גם כאשר אין כל סיבה להרמת מסך ההתאגדות כנגדם ואי התקיימותם של אלו מן התנאים המנויים בסעיף 6 לחוק החברות (הרמת מסך).

לאחרונה, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי לא ניתן להרים בנקל את מסך ההתאגדות כנגד בעל מניות של החברה הנתבעת, וזאת על אף שמדובר בחברה שאינה בעלת כושר פירעון ופעלה בניגוד לחוקי העבודה. כך בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית הדין הארצי לעבודה, (הליך 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ ואח' נגד ADMARIAM GAVR NEGOUSE ), עִרערו החברה ובעל המניות בה על פסק דין שניתן כנגדם בבית הדין האזורי לעבודה. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי יש לחייב את בעל המניות באופן אישי בחובות החברה וכן יש להרים כנגדו את מסך ההתאגדות, כך שיחויב הוא עצמו בחובות החברה מכוח פסק הדין.

גלגולו של תיק זה החל בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בו נתבעה החברה ואחד מבעלי המניות בה באופן אישי בגין זכויות של עובד אשר עבד בה למעלה משנה. בית הדין האזורי קיבל את גרסתו העובדתית של העובד במלואה, וקבע, בין השאר, כי זכויותיו הסוציאליות של העובד נפגעו, הונפקו לעובד תלושי שכר פיקטיביים, אשר לא שיקפו את התשלומים ששולמו לעובד בפועל, וכי העובד קיבל תשלום מעבר למצוין בתלושי השכר.

בית הדין האזורי קיבל גם את הטענה לפיה מדובר בחברה בקשיים כלכליים וקבע כי בעל המניות, אשר כאמור, נתבע באופן אישי, התחמק מתשלום זכויות לעובד, וזאת מתוך מחשבה שעובדי החברה יוכלו להגיש בקשה לפירוק החברה ולהיפרע מהמוסד לביטוח לאומי.

לפיכך, קבע בית הדין האזורי כי יש להרים את מסך ההתאגדות כנגד בעל המניות של החברה. זאת לנוכח מתכונת ההעסקה הפוגענית שהוכחה, העולה כדי עבירה פלילית, בשל מצבה הכלכלי של החברה שספק רב אם ביכולתה לשלם את פסק הדין ולנוכח הנפקת תלושי שכר פיקטיביים ותשלום במזומן.

כאמור, על קביעה משפטית זו הגישו החברה ובעל המניות בה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי הפך את החלטת בית הדין האזורי בכל מה שקשור להחלטה על הרמת מסך ההתאגדות וחיוב בעל המניות בחובות החברה. זאת על אף שלא הפך כלל את קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעניין התנהלותה הבעייתית של החברה.

בית הדין הארצי קבע כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להרמת מסך ולחיוב בעל המניות בחובות החברה. עוד קבע כי הרמת מסך התאגדות (כאמור בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999) היא תרופה הניתנת במקרים חריגים ביותר, ואין די בעובדות העולות מפסק דינו של בית הדין האזורי כדי לנקוט בתרופה קיצונית זו.

בית הדין הארצי אף קבע כי לא הוכח תפקידו של בעל המניות בחברה, אשר חרף העובדה שהינו בעל מניות אחד מתוך חמישה בעלי מניות, התביעה האישית הוגשה כנגדו בלבד, בטענה שהיה "הרוח החיה" מאחורי החברה - אין לדעת מה היה תפקידו של בעל המניות בחברה, כיצד באה לידי ביטוי מעורבותו בהעסקת העובד וכו'. לכן, מעבר לעובדה שמדובר באחד מבעלי המניות בחברה, לא הוכחה כל עובדה נוספת הנוגעת להתנהלותו של בעל המניות שיכולה להצדיק את חיובו האישי, להבדיל מבעלי המניות האחרים, בחיובי החברה.

זאת ועוד; בית הדין קבע כי לא הוכחה עילה להרמת מסך ולא הוכח כי מדובר במקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה, כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. בית הדין הארצי הביע את מורת רוחו מאופן העסקת העובד על ידי החברה, כמפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי, אולם קבע כי לא הונחה תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של העובד או להונאתו.

כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. לפיכך נקבע כי אין באי תשלום הזכויות סוציאליות לעובד כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות של החברה.

לאור האמור לעיל, נראה כי בית הדין הארצי לעבודה קבע רף גבוה ביותר להרמת מסך כנגד בעלי מניות בחברה, אשר לא תעשה בקלות, וכי יש צורך שיהיה מדובר במקרה קיצוני של ממש על מנת להרימו, ואין די בכך שהחברה חדלת פירעון על מנת להרים מסך כנגד בעלי מניותיה. למותר לציין, כי הנטל להוכחת התרמית, הגזל או העושק, המקימים עילה להרמת מסך, מוטל על העובד, ומדובר בנטל כבד מאוד.