ורד רמון - ריבלין / צילום: ענבל מרמרי
1. מנה גדושה של גלות ספגתי בשבוע האחרון. את הספר המפתיע של ד"ר יניב איצקוביץ', 'תיקון אחר חצות', עזבתי רק לקצת, כדי לצלול ל'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר על תסביכי הזהות היהודית-אמריקאית. אבל אז, כמובן, חזרתי לעיירה היהודית הגלותית של המאה ה-91, ולכתיבה המטעינה של איצקוביץ'.
הוא כותב אותה כאילו הוא חי בה, לפרטי פרטים. ואפשר לצווח מרוב עונג, כי אם יש מאה שיכולתי להתחבר אליה, זו לגמרי זו.
אנשי ההשראה שלי, רובם ככולם, חיו אז. אין לי מושג מאיפה המשיכה הזו, אבל אם אני צריכה לבחור בין לקרוא עיתון של היום לבין לשקוע בביוגרפיה מהמאה ההיא - דפדפו, אין התלבטות.
וזו הייתה מאה של מהפכה. בחשיבה, בהמצאה, בהגות. אבל גם המהפכנים שקראו תיגר על הקיים, לקחו את הזמן. ישבו בספריות, קראו, התעמקו, התווכחו עם חברים בבתי מרזח, פרסמו מאמרים משני תודעה. מה דחק בהם?
ההוגים הגדולים שחיו אז הפכו את מציאות חיינו. מתי נתקלנו בכאלה לאחרונה? מתי היה פה בעשורים האחרונים פילוסוף פורץ דרך שחידש באמת, והפך את הכול על פיו? הפילוסופיה מדשדשת, הפסיכולוגיה במשבר, אבל הטכנולוגיה? משתוללת.
2. יש בי חלק חבוי שמתאווה להיות שם, בסביבה התרבותית הזו, שאין בה אינסטה ולא פייס, ולא טוויטר וגם לא סנאפצ'ט, למרות שאני לא מתעוררת בבוקר לפני שאני עושה אותם. אבל יצא לי להיוולד למאה ה-20, ואפילו לגלוש למאה ה-12, ולהיזרק אל תוך מהפכה על סטרואידים.
בהתחלה היה לי לא נוח. הרגשתי איך המערכת רוצה לפלוט החוצה את הגוף הזר. רציתי חזרה את העולם הישן, המוכר, המובנה, הברור. ידעתי מי נגד מי, ידעתי מי בעד. אבל לפני קצת פחות מעשור הוא התחיל להיסדק. הוא התפצל והתפצל להרבה מאוד זנבות שקשה היה לעקוב אחריהם.
הרשתות נכנסו והתעצמו והתבייתו לתוך מסד חיינו, והאפליקציות נקרשו ללו"ז השוטף, והטכנולוגיה הלכה וסגרה עלינו מכל מקום אפשרי. היא הפכה להיות הסיפור עצמו. וכדי לחיות את ההווה, צריך להטמיע כל הזמן, להתעדכן בקצבים מסחררים שהולכים ומאיצים, להוריד, להעלות, להריץ.
כל יום עוד אפליקציה ועוד אתר ועוד פיתוח ועוד יישום. אתה נאנק תחת הפצצה של חדשנות, ורוצה עוד.
וזה רק הפרומו. כי בעידן אקספוננציאלי כבר אין זמן וקיבולת לתת לדברים להיספג. וכל כך הרבה ממה שאנחנו מכירים עומד להיכחד. ענפים שלמים, מקצועות שמפרנסים רבים. וזה לא ייקח עוד הרבה זמן. כי זה קורה, וזה יורה בצרורות.
המפלצת הטכנולוגית הולכת ביתר שאת לשדרג לנו את החיים, והיא הולכת לעשות בנו שמות, והיא הולכת להפוך אותנו, גם אם ננסה להדוף אותה. ותכלס, לא ננסה. כי היא מתנחשלת לעברנו בשצף של ג'יגה בייטים כמו צונאמי חסר חמלה, מותירה אותנו מדממים את השאריות האנלוגיות שעוד נותרו בנו, מפרפרים כמו תרנגולת שראשה כבר הותז.
3. הכול יתערבב. וכבר לא יהיה ברור איפה נגמרת המציאות, ומתחילה המציאות המדומה, לאן זולגת המציאות הרבודה ומתלכדת עם המציאות ההיברידית. כל מושג המציאות עומד לאבד את התוקף שלו.
איך נהיה סגורים מה אנחנו חווים באמת ומה מהונדס בידי אלגוריתמים? איפה בינתנו שלנו ואיפה הבינה המלאכותית? ומה נעשה עם כל כך הרבה רובוטים, שכבר מתנחלים בבתים ומחוצה להם. מאות גופים מפתחים רובוטים שיקלו על חיינו. וכשהרובוטים יסחבו, ויקטפו, ויכתבו, וינהגו, וילכו ויחכימו, אז מה אנחנו?
העולם שידעתי לפני עשר שנים לא דומה לעולם שאני חיה בו היום. אף אחד לא דמיין את זה, בדיוק כמו שאף אחד לא יודע לדמיין איך ייראו חיי היומיום שלנו בתוך שלוש שנים, ב-2020. אפשר רק להמר, אלא שהז'יטונים שנערמים על השולחן הם החיים שלנו.
4. אנשי קריאייטיב מנסים כל השנים לשבור את הקונספציה המוכרת, לשבש אותה כדי לייצר בולטות, ללכוד את תשומת הלב - קוראים לזה דיסרפשן.
האנשים הדיסרפטיבים הם אלה שיודעים לשבש שוק לבלי הכר. אלה האנשים שמצעידים את האבולוציה קדימה.
פעם הם היו בודדים, היום הם מגיחים מכל עבר. כמו צליינים חילונים הם נוהרים אל מקדשי החדשנות, עובדים את האלים החדשים. הם לא מסתפקים בפחות מלשנות את העולם, ואנחנו מעודדים אותם, מממנים אותם, הופכים אותם לגיבורי תרבות ומניחים להם להגלות אותנו ממציאות חיינו.
5. לפעמים בא לי לצעוק: רגע, תרגיעו. טירחנתם כבר, חנקתם לי את הפיד של החיים. זה נורא מגניב וכל זה, אבל תעצרו שנייה עם שורות הקוד. תנו לעכל מה שקורה פה. יש לי אובר דוז של חדשנות. אומרים שיש לה כוונות טובות, היא רק רוצה לשפר את הקיים. האומנם? האם נותרו לנו חיים מחוץ לדיגיטל? ואם נותרו, נוכל לשרוד אותם בלי להציץ בכל כמה דקות מה קורה בפיד?
ואולי נתעורר יום אחד רק כדי לגלות שאיבדנו הרבה מדי לטובת הטכנולוגיה שמיהרנו לאמץ בשקיקה. כי זה טרנדי, כי זה נכון, וזה חדש להרטיט. והחדש הוא השחור החדש.
אילו יכולתי לקפוץ לגיחה לארץ החדשנות השפויה של המאה ה-19. חיים נטולי דיגיטל, אך מושכים בדרכם ההגותית, הכבדה, הרומנטית, המיושנת, הבלתי אמצעית.
לא מן הנמנע שגם זה יהיה במרחק נגיעה. שעוד לפני שאבקש היא תהיה שם, המאה ה-19, במשקפת המציאות המדומה שלי. אוכל לרכוב על גל העתיד היישר אל העבר, לשבת לדרינק עם כמה מהאנשים המעניינים שהסתובבו אז. כי במציאות הזו שמחכה מעבר לפינה, נוכל לשתול את עצמנו איפה שבא לנו, ולהרגיש שזה לגמרי כאן ועכשיו.
שום דבר שנדמיין לא מופרך מדי. העתיד כבר בפנים. אל תמהרו להיקשר - הוא לא באמת כאן כדי להישאר. וגם אם תפספסו, תכף יבוא אחר.
vered-r@globes.co.il