הסיוט מתחיל

הנה ניסיון, אולי לא משכנע, לפלס דרך אל תאי מוחם של אנשים המאמינים שהתקשורת הסמולנית משקרת למחייתה, ומנסה ללא הרף ללוש את העולם בצלמה: בעיית דונלד טראמפ אינה בעיית ימין נגד שמאל. נשיאותו, המתחילה בעוד כמה שעות, היא סכנה היסטורית לא להשפעת השמאל אלא לעצם קיומה של הציוויליזציה המערבית.

טעות אופטית מן המעלה הראשונה היא לייחס מצע פעולה ימני, או כפי שהאמריקאים מעדיפים להגיד, "שמרני", לנשיא החדש של ארצות-הברית. הוא אינו שמרן באיזשהו מובן היסטורי. אין לו השקפת עולם מגובשת. הוא נוטה ימינה ושמאלה על-פי הצורך ועל-פי החוש. אין לו משנה סדורה, אין לו מצפן מוסרי ואין לו העדפות רעיוניות.

מעולם לא נכנס איש בשערי הבית הלבן עם פחות הבנה היסטורית. מנחה אותו ההנחה, שאת העולם אפשר לנהל כדרך שעושים עסקאות; שמשא ומתן פרגמטי, מלווה בהפגנות שרירים, הוא הדרך ליישב סכסוכים. בעולם הזה אין צורך בנאמנויות, ביחסים מיוחדים, בבריתות. השיקול היחיד הוא הרווח.

אבל עודף הפרגמטיות אינו חטאו הגדול ביותר של טראמפ. התואר הזה ראוי להתנערותו מערכי המערב. בוז נודף ממנו לרעיון המרכזי שהנחה את מדיניות החוץ האמריקאית במאה השנה האחרונות: הסולידריות עם הדמוקרטיות של אירופה. הרעיון הזה הוציא את ארצות-הברית לשתי מלחמות עולם, נגד מיליטריזם ופשיזם; ולמלחמה קרה ארוכה אחת, נגד קומוניזם. בשבעים השנה האחרונות הוא העמיד אותה בראש ברית צבאית ומדינית להגנת המערב.

הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו) הקנתה יציבות וביטחון שלא היו דוגמתן בהיסטוריה החדשה. היא הניחה שותפות גורל בין העמים בני החורין. בתוך הקהילה הצפון אטלנטית התרוצצו מגמות מגוונות מאוד. סוציאליזם דמוקרטי דר בכפיפה אחת עם קפיטליזם ליברלי. דתיים וחילוניים, אגרריים ועירוניים, רדיקלים ומתונים לא חדלו להתקוטט. אבל הסכמה רחבה שררה ביניהם על צדקת הדרך ועל הצורך להגן עליה.

ארצות-הברית הנהיגה את הדמוקרטיות המערביות במלחמה הקרה, שהייתה קרובה לא פעם להסתיים בניצחון סובייטי. בין האירופים הסתמנו לא פעם מגמות של ויתור ושל נסיגה. אמריקה עמדה לצידם, אוששה אותם, העניקה להם את כלי ההתגוננות, והובילה אותם אל הרגע עתיר-התקוות ביותר של זמננו: נפילת החומה בברלין, ב-1989. אמונה כמעט כללית קנתה אז שביתה: הדמוקרטיה המערבית ניצחה, ומעתה ואילך היא תיעשה הנורמה התרבותית והפוליטית.

זו הייתה הזדמנות להתקפל, ולחזור הביתה, כפי שארצות-הברית אמנם עשתה לאחר שתי מלחמות העולם. לאחר המלחמה הראשונה היא הסתגרה בקונכייתה, לרעת שלומו של המערב. בהיעדרה, חולשת הדעת של הדמוקרטיות המערביות הניבה את המלחמה הבאה. רק כפסע היה אז בין העולם ובין ניצחון הדיקטטורות.

מוכן להסיר את הסנקציות מרוסיה

אמריקה למדה את הלקח. חצי מיליון חיילים אמריקאים השגיחו על מבואותיה של מערב אירופה. הם כשלעצמם לא היו מסוגלים להביס פלישה סובייטית, אבל הם רמזו על הכוונות - והסובייטים הבינו את הרמז.

כל נשיאי ארצות-הברית, ימין ושמאל, שמרו אמונים לברית הזו. היא לא איבדה את טעמה גם לאחר נפילת החומה בברלין. נאט"ו הפכה למערכת של ביטחון קיבוצי. היא לא בלמה רק אויב חיצוני, אלא הבטיחה את השלום בין חברותיה. גרמנים וצרפתים נהנים מתקופת השלום הארוכה ביותר זה 500 שנה ויותר תחת דגל נאט"ו ודגל אירופי.

דונלד טראמפ אינו מבין, אינו יודע, אינו מתעניין. הוא דילטנט. בתחילת השבוע הוא אמר ל"טיימס" של לונדון שברית נאט"ו "מיושנת" מפני שאינה לוחמת בטרור (הבל ורעות רוח. חיילי נאט"ו לחמו באפגניסטן). הוא הביע תקווה שהאיחוד האירופי יתמוטט, מפני שאין הוא אלא "כלי בידי גרמניה". הוא גינה את הקנצלרית אנגלה מרקל על פתיחת שערי ארצה בפני פליטים. איך יכלה "גרמניה, מכל הארצות" לעשות את זה, הוא שאל.

אין לנו כל מושג אילו חיצים נמצאים באשפתו של הנשיא החדש, ומתי ובאיזה כיוון יירה אותם. הוא אמר בראיון ל"טיימס", שיהיה מוכן להסיר את הסנקציות שהוטלו על רוסיה בגין פלישתה לאוקראינה תמורת הסכמה רוסית לקצץ נשק גרעיני. זה רעיון כה מוטרף - מצד זה החוזר ומגנה את עסקת הגרעין עם איראן, בין השאר מפני שהיא מעשירה את אוצר האייאטוללות - עד שהוא מעמיד בספק לא רק את שכלו הישר של טראמפ אלא את עצם נאמנותו לדמוקרטיה המערבית.

"אימפריה של חירות"

אין תחליף למנהיגות אמריקאית. המנהיגות הזו אינה כוללת רק את השרירים הצבאיים והכספיים, אלא גם את מופת החיקוי, זה של ממשלה דמוקרטית, המיוסדת על סובלנות ועל ציות לחוק.

אחד האבות המייסדים של ארצות-הברית, הנשיא תומס ג'פרסון, תיאר את אמריקה כ"אימפריה של חירות". ג'פרסון הכפיל את שטחה של ארצות-הברית בשנות 1803. הוא הנחיל לדורות הבאים את האמונה, שהתעצמות אמריקה לא נועדה רק לשרת אינטרסים מסחריים, אלא גם לקדם רעיון. הוא זרע את זרעי האידיאליזם האמריקאי. האידיאליזם הזה סטה לא פעם מדרך הישר, לרעת ארצות קטנות. אבל בסופו של דבר, הוא הקרין מזיוו על הכול, והעניק השראה לשוחרי-חירות באשר הם.

דונלד טראמפ מאיים במישרים, בגלוי, בקול רם ובגסות על הרעיון האמריקאי. ממילא הוא מאיים על כל הדמוקרטיות. סיוט מתחיל בסוף השבוע הזה בוושינגטון. הרפובליקה האמריקאית וידידיה עומדים בסכנת נפשות. לא היה כדבר הזה, ושמחה צריכה למלא היום רק את אויבי אמריקה והמערב.