איים המלדיביים / צילום: רויטרס
כשחזרנו לארץ מהאיים המלדיביים, שאלו אותנו כל הזמן לגבי מידת העוינות שנתקלנו בה, אבל המגע היחיד כמעט עם האוכלוסייה המקומית באיים המלדיביים, שהיא מין שילוב הודי-ערבי, היה שיחה עם הבחורה בביקורת הגבולות - שהתעניינה באמפתיה אם השריפה בישראל עדיין נמשכת. מפתיע לגלות, אגב, שרוב העובדים בנמל התעופה הם נשים. את העובדה שהאיים המלדיביים הם רפובליקה מוסלמית, מעדיפים גורמי התיירות להצניע, בוודאי בימים מוכי טרור אלה.
כמעט 100% מתושבי המדינה הם מוסלמים. מי שמבקש להתאזרח, מתבקש גם להמיר את דתו לטובת האסלאם. עם זאת, מדינת ישראל כוננה יחסים דיפלומטיים עם האיים המלדיביים בשנת 2009 ומלבד כמה תקריות קטנות, המקום נחשב לבטוח מאוד. את האסלמיות חשנו רק מרחוק, כשקריאת מואזין עמומה נשמעה בקצה של המזח בשעת אחר הצהריים. הבועה שיוצרת חופשה כזאת נשמרה במלואה.
הקשר הישראלי והיהודי
כבר הנחיתה בישרה על הגעתנו לעולם אחר. איפה עוד נוחתים במסלול שכ-50 מטר משני צדיו משתרעים להם אותם מי טורקיז ממגזיני התיירות? ההתלהבות קצת שככה עם גל הלחות הכבד שקיבל את פנינו ביציאה, ורתיעה מפני היתושים שבדרך כלל מגיעים איתו. אחרי המתנה לקבוצה שהגיעה איתנו בטיסה וטקס ענידת הצמידים המסורתי, עלינו לסירה לשיט של חצי שעה, שהוריד אותנו במזח של קלאב מד קאני (Kani), אי קטנטן שכל-כולו ריזורט, או להיפך - ריזורט על אי כמעט פרטי. 1,192 איים יש בקבוצת האיים המלדיביים שבאוקיינוס ההודי, ופחות מ-200 מהם מיושבים.
הובלנו לאמפיתאטרון בשיירה שלוותה בחיוכים מהצוות שיצא לקבל את פנינו, בתחושה שנעה בין עדר צאן למשלחת כבוד, קיבלנו משקאות - שהתבררו למרבה האכזבה כתה קר חסר אלכוהול - וחולקנו לחדרים.
כל החדרים נמצאים על החוף ופונים לים, אך בקצה אחד של האי יש וילות שיושבות על כלונסאות, למי שמעדיף אפשרות למגע בלתי אמצעי עם המים.
למי שעוד זוכר את הימים העליזים בקלאב מד אכזיב, נכונה אכזבה מסוימת - המועדון כולו עבר שדרוג מהתקופה הרומנטית של הבונגלו, וכעת יש חדרים יפים ודי מפנקים, כולל מזגן, ראש גשם במקלחת ואפילו טלוויזיה. למרבה המזל, לפני כמה שנים התקבלה סוף-סוף ההחלטה להתקין רשת אלחוטית בכל המועדונים, מה שמאפשר להעלות בזמן אמת לאינסטגרם את כל התמונות המתבקשות.
ממש כמו באינסטגרם
הקסם של הנוף הזה לא פג. משהו בשילוב של המים הבהירים והחול הלבן מעודד כנראה את פעילות הדופמין במוח, והוא נפלא כל פעם מחדש. ולמי שלא מסתפק בתמונות נוף, יש נדנדות הנטועות כ-20 מטר מהחוף, שאין בעל סמארטפון שלא הנציח אותן, איתו או בלעדיו, או הצטלם קופץ על החוף, כדי להראות שגם הוא בר רפאלי.
הדוגמנית ערכה כאן את מסיבת הרווקות שלה, או לפחות אחת מהן, שיתוף פעולה שהתברר כמשתלם מאוד לקלאב מד. היא שהתה במועדון הווילות פינולו (Finolhu) של קלאב מד, מרחק 5 דקות בסירה מקאני, ועד עכשיו אנשים מבקשים להיות בווילה שישנה בה. הוא אכן יפה ומפואר יותר, אבל הנשמות הטובות לחשו שנהיה שם שקט עד מת משעות הערב המוקדמות, ושהאורחים משם באים לבלות אצלנו, אז אולי ניצחנו.
שיתוף הפעולה שבין בר רפאלי לקלאב מד הביא למאות אלפי צפיות באינסטגרם וברשת מדווחים שהוא התבטא גם בעלייה משמעותית בהזמנות באוגוסט 2015, אז נערכה המסיבה. כעבור כמה חודשים היא העלתה תמונה נוספת עם הכיתוב "Take me to the Maldives" ואפילו אחריה הורגשה עלייה בהזמנות.
לא שהמועדון היה זקוק לבר רפאלי בשביל לבסס את נוכחותו בקרב הקהל הישראלי. באופן קבוע יש כ-20 ישראלים במועדון במלדיביים, ובשיא - שמתרחש בחגים - המספר מגיע ל-200-150.
אז אחרי תמונה מהמרפסת של החדר, תמונה על החוף, תמונה של חדר הכושר שפונה לים ועוד כמה ניסיונות לצלם את הדגים שנראים בבירור אפילו בעמידה על המזח, התגלה הלב הפועם של המקום: הבר.
לפני 11 שנים הוחלט בקלאב מד על מדיניות הכול כלול, בעיקר כדי להקל על הנופשים - ולא על חשבון הפעילויות שהם רואים בהן את הבידול האמיתי שלהם. זה כולל גם אלכוהול, ומאפשר להיות שיכורים קלות כחצי שעה מרגע ההגעה - בדיוק לשקיעה, וגם לשיר "העצב בתוכי" של שרית חדד, שהתחיל להתנגן לפתע. התברר שהשיר הזה מתנגן מדי יום בין ארבע לחמש, בסיומו של כל שיעור זומבה.
הקלאב מד הוקם ב-1950 על-ידי שחקן כדור מים בשם ז'רארד בליץ ושחקן בשם ז'ילברט טריגנו, שניהם יהודים, כעמותה ללא כוונת רווח. בצרפת נחקק באותם ימים חוק מעורר קנאה של חמישה שבועות חופש בשנה (חובה!) והם רצו ליצור מעין בית הבראה ומקום מרפא לניצולי השואה שראו בכל מקום.
לאמונתו של בליץ, מסבירים בקלאב, אין משהו ששמש וים לא יוכלו לרפא. השניים רצו להחזיר לניצולים את האנושיות דרך טיפול במים, וטריגנו היה עורך בערבים הופעות ומעלה אורחים לבמה כדי להחזיר להם את החיוך ואת הרצון לשמוח.
המועדון הראשון הוקם במיורקה שבספרד. הוא נבנה מאוהלים שנתרמו לו וצבר הצלחה במהירות. בהתחלה רוב העובדים היו ניצולי שואה ויהודים. הם נקראו GO, ראשי תיבות של Gentle Organizer, כי המייסדים חשבו שהתכונה החשובה ביותר לאדם היא להיות נחמד. בהתאם, וכנראה בזכות הרבה חברי צוות ישראלים לאורך השנים, ברגע שאנשי הצוות שואלים מאיפה אנחנו - שאלה שתמיד נשאלת - אנחנו זוכים לקבלת פנים לבבית ולקריאות "שלום" ו"מה נשמע".
הקוד של קוד הלבוש
עם השקיעה, בסביבות שש בערב, הגיע גם הגשם, שהפך למסורת יומית כמעט, וסימל את סוף החלק הראשון של היום ותחילתו של השני, מה שהכריח אותנו ללכת להתארגן. כמעט לכל ערב יש קוד לבוש, אף שהאכיפה שלו לוקה בחסר.
בערב הראשון זה היה Island Chic, מה שלא אמר לנו הרבה ותורגם בעיקר לפרחוני ושמח. בערב השני התבקשנו ללבוש את חולצות המועדון שהושארו לנו בחדרים כמתנה, ובערב השלישי היה ערב לבן וחגיגי, שכלל ארוחה על החוף.
האוכל מוגש במרוכז, בכעשר פינות שכוללות מנות מצולחתות או עמדות לפי סוג המטבח: איטלקי, יפני, הודי וסיני, כי מתברר שהקהל הסיני רוצה גם בחו"ל לאכול את מה שהוא רגיל מהבית. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר תיירים סיניים בכל מקום, אך מאז שקלאב מד נקנה על-ידי קבוצת פוסון הסינית ב-2015 - לאחר מאבק שליטה של שנתיים, שבמהלכו המחיר כמעט הוכפל ועלה מ-541 מיליון אירו ל-939 מיליון - יש הרבה יותר סינים במועדונים ומתוכננת התרחבות גם בסין עצמה.
האוכל טעים וטרי, וקצת קשה להתמודד עם המבחר העצום. יש כמובן מחלקה נפרדת לקינוחים, אבל הם החלק החלש יותר של הארוחות פה.
אגב ארוחות, קשה מאוד להגיע למצב של רעב. ארוחת הבוקר הרשמית היא מ-7:30 עד 10:00, אבל יש גם ארוחת בוקר מאוחרת, במסעדה קטנה יותר שיושבת מעל המים, מ-10:00 עד 11:00. ואמנם ארוחת הצהריים מוגשת ב-12:15, אך לאורך כל היום יש בר של טוסטים, נאצ'וס ומתבלים על החוף. אופציות דומות קיימות כמובן גם לארוחת הצהריים והערב.
אחרי ארוחת הערב עוברים לבר הסמוך להופעה של ה-GO בכיכובו של המורה המוכשר לזומבה מהצהריים, שמתברר כבחור מקסיקני בשם פרננדו, שיש לו משפחה בישראל והמון חברים ישראלים, מה שמסביר את שרית חדד מהצהריים ושיחות מצחיקות על הופעה של עופר נסים במיאמי.
אחרי ההופעה, עוברים לבר הצמוד כמיטב מסורת מסיבות החוף של תאילנד - הרבה אלכוהול ללא הגבלה, אקססוריז, צבעי גוף זוהרים ולהיטי MTV, שיוצרים אווירה שמחה ומשוחררת ומובילים לחיוכים גדולים ולהתחברויות של כולם עם כולם.
לצלול עם כרישים
למחרת, החלטנו לצאת אחרי ארוחת הבוקר להקיף את האי. החלטה אמיצה, שהסתיימה בתוך כ-10 דקות. האי קטן למדי. יש חדרים מרוחקים ושקטים יותר, ובגב שלו נמצאים מגורי העובדים. השבילים בו בנויים כך שכמעט לא שמנו לב שהודרנו מהמתחם של הווילות שנמצא בקצה הדרומי, ושיש לו לאונג' נפרד. הגענו גם לשם בהמשך, אבל אין ספק שהאווירה באזור הבריכה חיה ושמחה יותר.
לאורך הרבה שנים החדרים היו ספרטניים, כי הפילוסופיה של קלאב מד מעודדת את האנשים להיות בחוץ ולהתחבר לשאר האורחים דרך החוויות והפעילויות. מעבר לשיעורי הספורט שמתקיימים מדי שעה - מהליכה על הבוקר ועד יוגה בשקיעה - פעמיים ביום יוצאות קבוצות שנורקלינג בסירה לאתר הנמצא מרחק 10 דקות שיט.
המראה מהמם. דגים מרהיבים, מלפפוני ים - שנראים אפילו יותר הזויים מקרוב - דגי מנטה ריי, ואפילו צבי ים וכרישים לא גדולים. חוץ מזה, יש גם סאפ וקאנו, אופנועי ים, צלילות, סירות ופליי-בורדינג בתוספת תשלום.
בשנות ה-70 הוקם המיני קלאב, שמאפשר להורים להביא לשם את הילדים כדי ש"ייצרו חוויות עם ילדים אחרים", כמו שקוראים לזה שם, ובעיקר ייתנו להורים שקט עד חמש אחר הצהריים. בהתחלה פעלו מועדוני המיני קלאב בחלק מהמועדונים, אך היום הם פועלים כמעט בכולם, ולאחרונה הושק אחד כזה גם בקאני.
השיטה עובדת, גם לרווחת האורחים שאין להם ילדים. המועדון כולו שקט מאוד במשך היום, ואפילו הבריכה חוזרת לרשות המבוגרים, כולל פעילויות ספורט ותחרויות מהסוג שאין סיכוי לראות במקומות אחרים, כמו קליעת כדורים מצד אחד של הבריכה למשנהו.
השגרה התגבשה מהר מאוד: ארוחת בוקר מאוחרת, שנורקלינג, החלטה נחושה ללכת לפילאטיס ודחייתה למחרת, גשם של אחר הצהריים, ניסיון כן להבין את האנשים שפוקדים את חדר הכושר, בהייה, עוד כמה תמונות, וריקודים שיכורים עם הבלחות של קובי פרץ בלילות.
בערך מהיום השלישי כבר מרגישים בבית. ההליכה בשבילים רצופה פנים מוכרות של אורחים ושל אנשי צוות - שכנראה עוברים הדרכה רצינית בעניין, שכן באופן מרשים נראה שהם זוכרים את כולם ויודעים מי מאיפה. בכל פעם שהם רואים אותנו הם זורקים "מה העניינים" בטבעיות כזו, שגורמת לנו לענות להם בעברית. ה-GO היפני על הסירה בדרך לשנורקלינג מקבל את פניי בשירת "סה לה וי" שלוקח לי זמן להבין שהוא מתכוון ל"תל-אביב" של עומר אדם.
כל אנשי הצוות מחייכים, נחמדים ושמחים כל הזמן. גם עם הידיעה שהנחמדות הזו היא חלק מההכשרה המקצועית שלהם, היא עושה את שלה, ומעטה הציניות נושר לו אט-אט, או לפחות נסדק. אפשר רק לחייך בשמחה בחזרה, ובעצם כל הזמן. אחרי כמה ימים אתה מתחיל לתהות למה זה בעצם קשה כל-כך בחיים האמיתיים.
אבל אלה ממתינים להם בצד כל הזמן. העזיבות מתבצעות כמה פעמים ביום, בהתאם לטיסות. משמרת של אנשי צוות מלווה את הקבוצה למזח, נפרדת אישית מכולם ושולחת אותנו לטיסת הלילה בחזרה לארץ. זהו, שאריות הציניות האחרונות עזבו את הגוף. הבועה של החיים באי הזה נמתחת, אך עוד לא מתפוצצת. הפרידה המרגשת ושאריות האלכוהול משלימות את התפאורה - סירה חשוכה, חגורות הצלה, בדרך למשימה הבאה: המציאות.
מידע מעשי
אשרות: אין צורך בוויזה כדי להיכנס למדינה.
אקלים: מאחר שהאיים המלדיביים קרובים מאוד לקו המשווה, מזג האוויר שם נוח - הטמפרטורות תמיד בין 28 ל-32 מעלות והמועדון פתוח במשך כל השנה.
עונה מומלצת: העונה היבשה היא בין דצמבר ליוני, שבה יש משמעותית פחות גשם ורוח. ביוני עד נובמבר יש יותר גשם ורוח והים יותר גלי, מה שמתאים לפעילויות של גלישת רוח וגלים.
מחירים: חבילת נופש של שבוע עולה מ-1,900 יורו, כולל טיסות. יש טיסות נוחות מאוד של טורקיש איירליינס שבהן יוצאים מישראל בערב ומגיעים למועדון למחרת בצהריים, והטיסות בחזרה יוצאות בלילה ונוחתות בבוקר.
צלילות: למי שרוצה לצלול חשוב להצטייד בתעודת צלילה ולתכנן את הצלילות מראש כי הם לא מאפשרים לצלול ביום של הטיסה.
שונות: היתושים לא מטרידים במיוחד, אבל כדאי להצטייד בדוחה יתושים. וכמובן - מצלמה טובה כדי לא לפספס אף אחד מהפריימים המושלמים.