אמריקה תחילה, ואמריקה אחר-כך

לא היה עניין אחד קל לניחוש בוושינגטון בשבת שעברה יותר מאשר תגובתו של דונלד טראמפ על הפגנת הענק נגדו, 24 שעות ופחות לאחר השבעתו לנשיא ארה"ב. הקריירה שלו בתקשורת האלקטרונית פיתחה אצלו רפלקס, הידוע יפה לכל עורך ולכל מפיק טלוויזיה: העולם נבחן במדרוג, זאת אומרת רייטינג. חיים ומוות ביד זוגות העיניים הצופות בתוכנית הריאליטי שלו, או בשידורי מיס יוניברס. הוא התרגל להחיל את הכלל הזה על רוב מגעיו עם העולם החיצון.

אפילו ויכוחי הטלוויזיה שלו עם "האישה המגעילה" ההיא, הילארי קלינטון, היו עניין של מדרוג. למחרת הוויכוח הראשון הוא התפאר פחות בתוכנו, או בהישגיו הרטוריים, ויותר במדרוגו: זה היה הוויכוח הנצפה ביותר בתולדות ויכוחי הטלוויזיה, ואתם הרי יודעים בזכות מי. פעם אחר פעם הוא התפאר במספרי הנוכחים בעצרות הבחירות שלו. הוא מילא היכלי כדורסל, ותורים ארוכים הזדנבו בחוץ. הם באו לצפות בו, ולהאזין לו; לא היה צורך לפתות אותם באמצעות ליידי גאגא. היא, המגעילה, נשארה עם מקומות ריקים. העצרות הגדושות שכנעו אותו שהוא מנצח. אגב, הוא ניצח.

לפני השבעתו לנשיא הוא התנבא בביטחון, שיותר אנשים ינהרו אל מעמד השבעתו ממה שנהרו אל איזושהי השבעה קודמת. יומיים לאחר השבעתו, ביום א' בבוקר (7:51), הוא צייץ אל האומה ואל היקום: "וואוו, מדרוג הטלוויזיה התפרסם: 31 מיליון צפו בהשבעה, 11 מיליון יותר מן המדרוג הטוב-מאוד לפני ארבע שנים".

נשיא ארה"ב מכור למדרוג, וכאשר התחוור לו שמספר המפגינים נגדו במרכז וושינגטון היה גדול בערך פי שניים ממספר הנקהלים למעמד השבעתו, לא היה כל ספק שחמתו תבער בו, שהוא יאבד את עשתונותיו, שהרמקול הגדול ביותר עלי אדמות ישמש אותו להפגנה אופיינית של קטנוניות ושל חוסר בגרות.

ממה נפשך, כך בדיוק קרה. הנשיא ה-45 הגיע לביקור במשרדי סוכנות הביון המרכזית, הסי.איי.אי, בלאנגלי, פרוור של וושינגטון במדינת וירג'יניה. הביקור הזה נקבע ליום המלא הראשון של נשיאותו, כדי להשכיח את התפרצויותיו נגד הסוכנות שבוע אחד קודם. אז, הוא הטיל עליה את האחריות להדלפת הסיפור המפולפל על מצלמות רוסיות בחדר המיטות של מלונו במוסקבה. במסיבת העיתונאים הראשונה שלו זה שישה חודשים, בדיוק שבוע לפני השבעתו, הארבעים-וחמישה הפנה אצבע מאשימה לעבר סוכנויות הביון, והשווה את התנהגותן ל"גרמניה הנאצית". ההתפרצות הזו עוררה חשש שהנשיא החדש יסרב להאזין לרבי-מרגליו, לרעת יכולתו לקבל החלטות.

מסעו הקצר של הנשיא ללאנגלי היה יכול להועיל, אלמלא היו המספרים תקועים בגרונו. "זה נראה כמו מיליון, מיליון וחצי איש", הוא אמר על הקהל שבא לצפות בהשבעתו. הוא לא הסתפק בזה. הנשיא בן 24 השעות שיגר את דוברו הלא-מהוקצע, שון ספייסר, כדי לתקוף את התקשורת בלשון כמעט-גסה, להשמיע סדרה של הצהרות כוזבות על הנוכחות במעמד ההשבעה, ולצאת בטריקת דלת מבלי להשיב על שאלה אחת ויחידה.

כל-כך כוזבות היו ההצהרות, שהפרכתן הצריכה מאמץ מינימלי. אפילו כריס וואלאס, מגיש בכיר בפוקס ניוז, השתומם על עזות המצח של דובר הנשיא. ספייסר אמר בין השאר ש"זו הייתה ההשבעה עם הנוכחות הגדולה ביותר מאז ומעולם. נקודה". הצילומים הראו חד-משמעית שהנוכחות נפלה הפעם בהרבה מזו של השבעת ברק אובמה לתקופת כהונתו השנייה לפני ארבע שנים.

זה קרה בשבת בצהריים. ביום א' בבוקר נשלחה קליאן קונוויי, יועצת בכירה של הנשיא, אשר ניהלה בהצלחה את מסע הבחירות שלו, אל תוכנית האקטואליה של רשת אן.בי.סי, "פגוש את העיתונות". כאשר המראיין התלונן על דובר הנשיא, קונוויי השיבה במתק שפתיים, כי הבית הלבן "יחזור וישקול" את עצם היחסים עם אן.בי.סי אם הרשת תוסיף להתלונן.

לא רק מבקרי הנשיא ואויביו הוכו בתדהמה, אלא גם חלק מתומכיו, אשר צוטטו בשמותיהם בתקשורת. וכך, 48 השעות הראשונות של נשיאות טראמפ עמדו בסימן התקוטטות מכוערת ומיותרת עם התקשורת על עניינים של מה בכך. הבית הלבן כמעט יצא מגדרו להסיח את הדעת מחגיגיות כניסתו של טראמפ לכהונה ומסדר היום הגדוש שלו. הנשיא עצמו חזר והפגין את נטייתו המפורסמת להגיב, תמיד להגיב, להגיב גם כאשר אין צורך להגיב.

עורו הדקיק

"חסר משמעת" הוא אפיון חוזר של טראמפ עוד מן הימים הראשונים של התמודדותו על מועמדות מפלגתו, בקיץ 2015. הצורך להגיב הניב שורה של מעידות, שנחשבו בשעתן לקטלניות. כמובן, איש לא הביא אז בחשבון שטראמפ מנסח מחדש את כללי ההתנהגות הפוליטית ומפתח חסינות מפני התוצאות של מעידותיו. הוא עצמו הכריז אז בשמחה גלויה לאיד: "אם אני אעמוד בשדרה החמישית של מנהטן ואירה במישהו, לא יקרה לי כלום".

אבל שטות תהיה להניח שלא קרה לו כלום. הוא אמנם ניצח בבחירות, וזה היה העיקר, אבל איבד גובה עצום. בכל תולדות הסקרים לא נרשמו שיעורי פופולריות נמוכים כל-כך של נשיא נכנס. רק 40% מן האמריקאים רואים אותו בחיוב. 54% רואים אותו בשלילה. טראמפ הוא כנראה הנשיא הראשון שאיבד גובה בסקרים בין בחירתו ובין השבעתו.

אחת מבעיותיו העיקריות היא עורו הדקיק. הוא נוטה להיפגע במהירות, לשמור טינה לאורך זמן, ולחפש את כבודו האבוד במקומות ובזמנים לא צפויים. קל מאוד להסיח את דעתו, והיא תחזור ותוסח, אלא אם כן יועצי הנשיא ואנשי סודו יצליחו לשכנע אותו שמשמעת עצמית אינה "זיוף" והתאפקות אינה חולשה.

אין לנו כמובן כל מושג מי מיועציו עומד להשפיע על סגנונו. ב-48 השעות הראשונות התעורר הרושם שהרדיקלים ביותר הם המכתיבים את הקצב: סטיב באנון, המחזיק בתואר "אסטרטג ראשי"; קליאן קונוויי, המחזיקה בתואר "יועצת (councelor) לנשיא"; סטיבן מילר, המחזיק בתואר "יועץ לענייני מדיניות". נראה בעליל שהם עודדו את הנשיא לשלוף אקדח בצהרי יום ו'.

מילר, יהודי מקליפורניה, בן 31, בעל רקורד ארוך של התבטאויות אולטרה-שמרניות, כתב את נאום טראמפ בוועידת המפלגה הרפובליקאית בחודש יולי שעבר. על-פי דיווח ב"וול סטריט ג'רנל", הוא גם כתב את נאום ההשבעה, בהשגחת באנון. לפי הג'רנל, זה היה "אחד הנאומים מבשרי הרעות ביותר" שנשמעו אי-פעם במעמד השבעתו של נשיא.

הנאומים הזכורים ביותר פנו אל יצר הטוב, והציעו הבנה ונחמה. פרנקלין רוזוולט, שקיבל את הנשיאות בשיא השפל הכלכלי של שנות ה-30, הכריז כי לאמריקאים אין הצורך לפחד "אלא מפני הפחד עצמו". הוא כיוון ללבם, הוא עורר את אמונם, הוא שיפר פלאים את מצב רוחם. ג'ון קנדי קיבל את הנשיאות בזמן שכוחה הכלכלי של אמריקה עמד בשיאו. הוא קרא לאמריקאים להתנער מאנוכיותם, ולשאול "לא מה ארצכם יכולה לעשות למענכם, אלא מה אתם יכולים לעשות למען ארצכם". אינך צריך להיות חובב היסטוריה כדי להכיר את המלים האלה. 84 שנה לאחר השבעת רוזוולט ו-56 שנה לאחר השבעת קנדי, אמריקאים עדיין משננים את אמרות הכנף שלהם.

הדורות הבאים עתידים לזכור, אלא אם כן תינתן להם סיבה מבורכת לשכוח, כי הנשיא דונלד טראמפ הודיע להם שארצם בעיי חורבות. הוא השתמש במלה האנגלית carnage, או שדה קטל, כדי לתאר את ערי אמריקה ואת תעשייתה. על פני אמריקה "בתי חרושת מחלידים פזורים כמו מצבות על קברים", ופשע ועוני שורים בכול.

לבאנון הנ"ל מיוחסת ההכרזה רוויית הנחת, ש"לא היה כנאום הזה מאז נכנס אנדרו ג'קסון לבית הלבן" לפני 188 שנה. ג'קסון, גיבור מלחמה, היה הפופוליסט הראשון בנשיאות, אויב האליטות, חביב ההמונים. אבל אפילו הוא לא התקרב אל נאומו של טראמפ.

טראמפ נגד המפלגה הרפובליקאית

לא היה בנאום אף ביטוי אחד של פיוס או של רצון טוב. הוא לא קרא לשיתוף-פעולה עם הקונגרס, אלא איים על חבריו, רפובליקאים כדמוקרטים. הם עושקים את אמריקה, הוא אמר, והם ישלמו מחיר. בהתחשב במקור הנאום, באנון ומילר, ברור למדי שהנשיא התכוון לכל הפוליטיקאים. באנון, בנקאי השקעות לשעבר, שעמד בראש אתר החדשות הימני הקיצוני breitbart.com, מנהל מאבק רב-שנים נגד המפלגה הרפובליקאית. הוא חושב ששינוי אמיתי מצריך השתלטות על המפלגה וטיהור של שורותיה.

מילר היה יועץ בכיר לסנאטור ג'ף סשנס (Sessions), העומד להיות התובע הכללי (תוארו של שר המשפטים רב-הסמכויות במערכת האמריקאית). הוא ניהל מטעמו מלחמת גרילה בסנאט נגד רפובליקאים, שניסו לשתף פעולה עם דמוקרטים לטובת רפורמה דו-מפלגתית של מדיניות ההגירה. באנון אינו מאמין בהסכמות רחבות, בשיתוף-פעולה ובפשרות. ללמדך עד כמה אינו מאמין, הוא מינה השבוע עיתונאית אולטרה-שמרנית צעירה לעוזרתו האישית. הממונה, ג'וליה האן, ניהלה במהלך השנה שעברה מערכה אישית פוגעת נגד היושב ראש הרפובליקאי של בית הנבחרים פול רייאן.

בשיטה האמריקאית, יושב ראש בית הנבחרים הוא המחוקק רב-הכוח ביותר בוושינגטון, עם סמכות בלבדית לקבוע את סדר יומו של הבית. בלי שיתוף פעולה הדוק איתו, הנשיא יתקשה לקדם יוזמות חקיקה. האן האשימה את רייאן שהוא עומד בראש "מערכה רבת-חודשים להבטיח את בחירתה של הילארי קלינטון". מינויה מוכרח להתפרש כהתרסה של בוז כלפי הממסד המפלגתי. טראמפ עצמו השמיע ביטויים כאלה במהלך מערכת הבחירות, בייחוד כאשר נאמנותה של המפלגה למועמדותו הוטלה בספק. אבל בהמשכת הקו הזה לאחר השבעתו כרוך הימור מסוכן.

איש אחר שקיווה מאוד להתמנות לכהונה בכירה בממשל טראמפ, אבל פניו הושבו ריקם, הוא ניוט גינגריץ'. לפני 22 שנה, גינגריץ' הוביל מהפכה אלקטורלית נועזת. בהנהגתו, הרפובליקאים השיגו רוב בבית הנבחרים, בפעם הראשונה זה 40 שנה. נכזבו אחר-כך תקוותיו להתקדם עד הנשיאות עצמה, אבל הוא לא חדל לנסות לעצב סדר יום שמרני רדיקלי ורב-דמיון.

השבוע, גינגריץ' השווה את טראמפ למרגרט תאצ'ר. אף היא לא שחרה פיוס והסכמות רחבות. היה מנוי וגמור איתה לא רק להביס את השמאל הרדיקלי ולהבאיש את ריחו. "לא, טראמפ אינו שמרן", מודה גינגריץ' (מעניין לדעת מה הודאה כזאת הייתה מעוללת לטראמפ אילו הושמעה במהלך מערכת הבחירות), אבל "ייתכן שהוא הפוליטיקאי האנטי-שמאלי האפקטיבי ביותר של דורנו - והוא שש אלי קרב".

לשון אחר, מה שראינו בתחילת השבוע אינו רק תוצאה של חום-מזג ושל חוסר משמעת, אלא אדרבא, זו תוכנית הפעולה ואלה האמצעים.

חיץ בינה ובין עולם

בשביל חלקים ניכרים של העולם, התלויים לקיומם, או לפחות לשגשוגם, ברצונה הטוב של אמריקה ובהתחשבותה, נאום ההשבעה היה קיתון של רותחין. הנשיא החדש הכריז, פעמיים, באגרוף קמוץ, "אמריקה תחילה", והוסיף לשם ההדגשה כי "רק" אמריקה תחילה. לשון אחר, שאר העולם יכול ללכת לכל הרוחות. את יום העבודה המלא הראשון שלו בבית הלבן הוא פתח בחתימה על צו מינהלי להסתלקות מלאה של ארצות-הברית משותפות-הסחר שלה עם 12 ארצות על שפת האוקיאנוס השקט, באסיה ובאמריקה.

עלייתה של אמריקה במהלך המאה ה-20 למעמד של מעצמת-על הייתה תוצאה ישירה של הבנתה, שאנוכיות לאומנית והתכנסות בתוך עצמה אינן יכולות לשרת את מטרותיה. האינטרס העצמי הנאור שלה חייב אותה לעזור לזרים. מה היה קורה לאירופה אלמלא ארצות-הברית נחלצה לעזרתה פעם אחר פעם. מה היה קורה אלמלא הפך הנשיא רוזוולט את אמריקה ל"מחסן הנשק של החירות", ב-1940; ואלמלא הנשיא טרומן הרעיף תוכנית סיוע רב-שנתית על מערב אירופה, כדי להרים אותה מהריסות מלחמת העולם השנייה; ואלמלא החליטה אמריקה להשקיע מיליארדים בחיסון אפריקאים; ואלמלא שיגרה מזון לעזרת ההודים (בשנות ה-50 וה-60); ומה היה קורה לישראל אלמלא הצילה אותה רכבת אווירית אמריקאית מחורבן ב-1973, וסיוע כלכלי אמריקאי הציל את כלכלתה מהתמוטטות ב-1985?

הרבה יותר מדי מוקדם לסתום את הגולל על מנהיגותה הבין-לאומית של ארצות-הברית. הקונגרס עדיין יכול להכשיל את המזימות הנרקמות בבית הלבן להקים חיץ בין אמריקה ובין העולם. אבל זה יהיה קשה. ארבע שנים ארוכות מצפות לנו. ביום השלישי של נשיאותו, טראמפ דיבר באוזני הסגל של הבית הלבן לא על ארבע שנים, אלא על שמונה. יהיה קשה מאוד לעבור אותן בשלום.