נדב איל: "אצלנו טראמפ לא היה מגיע לראשות הממשלה"

ראש דסק חדשות החוץ בערוץ 10 למגזין 100 המשפיעים בתקשורת: "ביבי בחיים לא הגיע למקום של להגיד דברים שלא היו ולא נבראו"

נדב איל/ צילום:שלומי יוסף
נדב איל/ צילום:שלומי יוסף

אולי דונלד טראמפ זכה ברוב האלקטורים, ואולי הילארי קלינטון זכתה ברוב הקולות, אבל המנצח האמתי בבחירות לנשיאות ארה"ב 2016 היה נדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10. ידען, דעתן, שולט בפרטים וחרוץ. הוא וביתו המקצועי, חברת החדשות של ערוץ 10, עשו דרך ארוכה השנה, כשהיהלום שבכתר של איל הוא משדרי "אמריקה בוחרת" והסדרות שהפיק בארה"ב: "הקרב על אמריקה" ו"טראמפלנד".

הם עדיין רחוקים מהרייטינג של חדשות 2, אבל אי שם בשעות הקטנות של ליל ה-20 באוקטובר 2016, עת אשמורת תיכונה נשקה לשלישית, הם בכל זאת הצליחו לרשום ניצחון קטן גם בחזית הזאת. זה קרה בעימות השלישי בין קלינטון לטראמפ, שבו הרייטינג של חדשות 10 היה גבוה יותר מזה של חדשות 2. נכון שמדובר ב-2.4% מול 1.3%, לא בדיוק פצצת רייטינג, אבל מדובר בניצחון איכותי. כלומר, זה היה ניצחון בקרב המכורים לעניין, ניצחון במאבק על לבם של "המבינים" - אלה שיקומו באמצע הלילה לראות את העימות. וזו מחמאה לא קטנה.

חלק לא קטן מהניצחון הזה ייזקף לזכותו של איל, שניצח גם בקרב על הבאזז. הנוכחות שלו ברשתות החברתיות הייתה חלק אינטגרלי מסיקור הבחירות ותרמה להגברת הנוכחות שלו כמתווך מידע עיקרי בבחירות האלה הרבה מעבר לדיווחי הרייטינג של ערוץ 10.

הקהל הישראלי, ועם זה מסכים איל, אוהב חדשות חוץ. הוא קהל גלובלי אם כי לא חף מבעיות. בתחילת הראיון אני מציג לו מם שהופץ ברשתות החברתיות לאחר אחד הפיגועים באירופה בשנה האחרונה, שמציג כיצד הישראלים רואים את העולם. נסכם את המם בכך שהישראלים חושב שהעולם כולו אנטישמי וראוי לו ש"יאכל תחת".

איך מתמודדים עם הקהל הישראלי?

"הזמינו אותי לתוכנית 'חדר 101' של עינב גלילי - אני אהרוס את התוכנית כי היא עוד לא שודרה - ושאלו אותי מה אני רוצה לזרוק. אז אמרתי שאני זורק את 'הזווית הישראלית'. אנחנו כבר לא זקוקים לזווית הישראלית. הטרגדיה של כתבי החוץ שתקועים בעשיית חדשות שהיא מעבר למקומי הסתיימה - הציבור הישראלי מאוד מתעניין בחדשות בעולם.

"אתה לא צריך לתרץ את הסיפור בזה שיש 'זווית ישראלית', כשאתה מוכר אותו לעורך. החברה הישראלית הפכה לחברה עם הרבה יותר תודעה גלובלית. זה דבר אדיר. זה אומר שאפשר לעשות סרט, כמו שעשיתי על דמוגרפיה יפנית, ולמכור אותו ליוסי ורשבסקי (מנכ"ל ערוץ 10 - א"ט), שהסכים לממן ולשדר אותו מול ההשקה של 'מאסטר שף'. נדמה לי שעשינו 13% - כי אנשים נורא מתעניינים ב'דמוגרפיה יפנית'. אנשים מתעניינים במשבר הפליטים באירופה לא רק בגלל ההקשרים הישראליים, אלא גם כי רואים את הכאב, את הטראומה של הפליטים. בקיצור - יש שיפור".

עם זאת, ההתנשאות הישראלית, במיוחד כלפי אירופה, עדיין שם. גזענות אפילו.

"אני מסכים. מצחיק להגיד 'התנשאות כלפי אירופה' באירועי טרור. ההערות האלה, שבאות בעקבות אירועי טרור, הערות שגם אני יכול לפעמים לחטוא בהן. בסוף אתה צריך להזכיר לעצמך שאנחנו מדינה שמתמודדת עם טרור הרבה שנים, בתנאים מאוד מורכבים. אבל אצלם הטרור לא מגיע מעבר לגבול - מאנשים עם תעודה אחרת. הטרור מגיע מאזרחים שלהם, מצאצאים של מהגרים. לא מהמהגרים עצמם. ההתמודדות שלהם שונה לגמרי, מאוד מורכבת. אף על פי שיש לנו יותר מיומנות גם אנחנו לא מצליחים לחסום הכול. ואם יש זאב בודד, מפגע בודד שמבצע פיגוע הקרבה - קשה מאוד לעצור את זה. ואז אתה צריך להזכיר לעצמך גם בשידור, 'היי, גם מאיפה שאנחנו באים זה קורה'.

טראמפ / צילום: רויטרס
 טראמפ / צילום: רויטרס

"כולם חוטפים אש היום"

אנחנו חוצים את האוקיינוס, וחוזרים לסיבה הכמעט מרכזית שלשמה התכנסנו - הבחירות בארה"ב. האם התקשורת טעתה בטיפול בבחירות ארה"ב?

אני אומר לאיל שיש לי תיאוריה שמתחלקת לשני חלקים: האחד נוגע לסיקור מערכת הבחירות, שהתקשורת כן עקבה אחרי הנעשה ואחרי תופעת טראמפ, והשני נוגע לתחזית של תוצאות הבחירות, שם, בטח בצורה שבה העניינים נתפסים על ידי הציבור, אבל גם במישור האובייקטיבי, התקשורת שהלכה יחד עם הסקרים, נפלה בגדול.

תופעת ההכאה על החטא התקשורתית בסיקור הבחירות היא מוצדקת, או שהיא נובעת מסוג של היסטריה?

"לא מספיק להיכנס לשאלה האם התקשורת 'טעתה או לא טעתה', צריך לבדוק עובדות. אז העובדות הן שהילארי קלינטון זכתה ביתרון של כמעט 3 מיליון קולות. ערב הבחירות הפערים בינה לבין טראמפ היו של 3%-2% לכל היותר בסקרים בכל אמריקה, לכן בסופו של דבר כשבודקים מה קרה באמת, היא ניצחה באחוזים האלה.

"אז הבעיה הראשונה היא שהסקרים היו כלליים. למה בכלל להתייחס לסקרים הכלליים? התשובה היא שפשוט לא עשו סקרים בתוך המדינות, כי לתקשורת אין כסף. בתוך המדינות נערכו מחצית מהסקרים שבוצעו ב-2012. בנוסף, כולם ציפו שקלינטון תנצח. זאת הייתה הפרדיגמה. התחילו לעשות סקרים בפנסילבניה ובאוהיו בשבוע שלקראת הבחירות, וראו שטראמפ מצמצם מאוד את הפער - והוא הגיע לשם והיא הגיעה לשם, וזה אמר שהקרב היה צמוד כבר.

"לכן, כשמסתכלים על הפרטים ועל העובדות אנחנו רואים שאחת - קלינטון ניצחה בצורה מכריעה במספר הקולות. שתיים - לא נעשו מספיק סקרים בתוך המדינות. שלוש - וזאת המסקנה שאני לוקח מהבחירות האלה - הבעיה לא הייתה בסקרים אלא במודלים. כשאתה בא ואומר שיש מודל של הניו יורק טיימס שאומר ש-99% שהילארי קלינטון מנצחת ויש מודל באוניברסיטת סטנפורד שאומר שיותר מ-90% שהיא מנצחת ויש מודל של נייט סילבר, שהוא הכי זהיר, שאומר ש-74% שהיא מנצחת, אז אנשים כבר חושבים שהיא מנצחת. המודלים היו הנפילה.

"אנחנו בעצם נשענים על הנתונים היחידים שיש לנו - קבוצות מיקוד וסקרים. אנחנו יכולים להתעלם מהם, ואז נשאלת השאלה, מה אנחנו אומרים לצופים שלנו?".

ופה עולה שאלת התיווך. מה עיתונאי אמור להעביר לציבור?

"אני הייתי זהיר. אנחנו בין כלי התקשורת היחידים שהקדישו זמן כזה לטראמפ, וזאת מתוך אמירה - ויש את הציטוטים האלה בתוך הסדרות - שיש אנשים שלא מאמינים שהוא יכול לנצח, אבל כך הוא הולך לנצח. בסופו של דבר ראינו דבר מאוד יוצא דופן, שלא קורה בדרך כלל בבחירות באמריקה. קראתי משהו מעניין שמישהו אמר שאם קלינטון ניצחה ב-2-3 מיליון קולות וטראמפ ניצח אותה בגלל 100 אלף קולות בשלוש מדינות, אז אולי אנחנו עושים לזה יותר מדי אנליזה. 100 אלף קולות - כמו עיר לא מאוד גדולה בישראל - זה משהו שהיה יכול לקרות בגלל המכתב של קומי (ראש ה-FBI, ג'יימס קומי, הוציא שבוע לפני הבחירות מכתב לפיו אנשיו חוקרים מיילים חדשים שקשורים לקלינטון - א"ט), בגלל שהיא אישה, בגלל השוביניזם הטבוע באמריקאי, והיה גם יכול לקרות בגלל סגירת התיק על ידי קומי או בגלל שרוב החדשות שאנשים צרכו הגיעו מהפייסבוק. כל אחד מהמרכיבים האלה יכול להטות 100 אלף קולות".

שנאת התקשורת היא תופעה שראינו גם בארה"ב. "התקשורת" התגייסה לטובת הילארי קלינטון והציבור לא כל כך מבדיל בין עיתונאים לבין סטיבן קולבר או בין עיתונאים לליאור שליין.

"אני לא חושב שהציבור שונא את התקשורת. מה שאנחנו רואים לנגד עינינו זה תופעה של רשתות חברתיות. הן מעצימות קיצוניות, מקצינות את הדרך שבה אנחנו מביטים על העולם, הן נותנות קול לכל אחד, וכשאתה נמצא באולם, הקול הכי רם והכי כועס - זה הקול שאתה שומע. אתה יכול להיות עיתונאי שמתייחס לקולות הכי רמים והכי כועסים שאתה שומע, ואתה יכול להיות פוליטיקאי שמתייחס לקולות האלה, או אפילו נכנע להם. אנחנו נמצאים במציאות שכולם צועקים והשאלה היא מי יקבל חצי שנייה של תשומת לב, זה כבר לא 15 דקות של תהילה".

טראמפ תופס את פסל החירות / צילום מסך מפייסבוק
 טראמפ תופס את פסל החירות / צילום מסך מפייסבוק

זאת לא רק שאלה של צעקה. טראמפ בנה קמפיין שלם סביבי שנאת התקשורת. אנחנו רואים תופעה דומה בישראל. לא מדובר ב"קיצונים".

"אני חושב שזה עובד, כשזה עובד, בגלל שאנחנו חיים במציאות שבה הדימוי הוא העולם. וכשאתה שואל 'אבל הציבור שונא את התקשורת' או טראמפ קובע איזו קביעה, אז זה יוצר מציאות. אני לא מאמין במציאות הזאת. אני לא חש בשנאה ואני מוכר במידה ומסתובב בהרבה מקומות בארץ. במידה רבה מאוד זאת תופעה שמועצמת על ידי רשתות חברתיות ועל ידי הקול הכי נזעם".

אבל זה הפך לטקטיקה לגיטימית. נתניהו עם התגובות שלו, טראמפ עם הציוצים שלו. זאת טקטיקה שיש לה קהל. אולי אתה מתעלם מזה?

"אני לא מתעלם מזה. אתן לך דוגמה. שמתי לב שאם מישהו כותב לך הערה ממש מגעילה ואתה עונה לו, הוא לוקח 10,000 צעדים אחורה בתגובה השנייה שלו. קודם כל הוא שמח שענית לו. אם מישהו ממש מגדף, אז אתה שואל אותו 'למה השתמשת במילים כאלה?' - ואנשים נסוגים. הם לא נשארים באותה פוזיציה או לוקחים את זה קדימה".

אולי אתה מדבר מהפוזיציה של עורך חדשות חוץ. אתה הבחור שבחורות הופכות לידיד - אתה לא מאיים. רביב דרוקר צריך להסתובב עם אבטחה.

"אתה חושב? אתה קורא אותי בשנים האחרונות?".

אבל עם כל הכבוד לטוויטר, במדיום של הטלוויזיה אתה עורך חדשות חוץ. כשהיית כתב פוליטי האם הציבור קיבל אותך ככה? בוא נודה שיותר נחמד להיות עורך חדשות חוץ.

"ברור שבתחומים פוליטיים זה אחרת. אבל כולם חוטפים אש היום. בגלל שהתודעה הישראלית היום גלובלית, אז אתה מסקר את טראמפ ופתאום אתה מקבל סנטימנטים של בחירות בישראל ובכלל אין לנו מניה בסיפור הזה. יש המון סנטימנט שמשתלט של שיחה גם בהקשרי חוץ. פעם אמרתי משהו על ליברטריאנים בארה"ב - איזה תגובות! יש ליברטריאנים גם בארץ ויש להם הרבה מה להגיד והם יודעים להתנסח היטב ובדרך כלל על עמוד הפייסבוק שלי. כשאני משווה את זה לתקופה שהייתי כתב ופרשן פוליטי בגל"צ או ב'מעריב', אז היום אני מקבל יותר אש - כי יש יותר דרכים לקבל אש".

טראמפ חותם על צו מקסיקו סיטי / צילום: רויטרס
 טראמפ חותם על צו מקסיקו סיטי / צילום: רויטרס

"ההשוואות בין נתניהו לטראמפ לא מדויקות"

זאת לא רק האש הרב-צדדית שסופגים העיתונאים כיום. לצד יכולת העימות ההולכת ומשתכללת מול הכתבים בעזרת הרשתות החברתיות, גוברת גם יכולת האימות של הציבור. התוצאה היא שמידת האמון הציבורית - נושא שגם ככה העיתונות סבלה ממנו במידה כזאת או אחרת מאז ומעולם - נשחקת והולכת. איל ער לבעיה כמובן, אבל בטווח הארוך הוא דווקא אופטימי ללא עוררין.

"אין בלעדיות למתווכי המידע", הוא אומר. "כשאני מדבר בטלוויזיה או כשאני נותן הרצאה, אז אנשים פותחים את הסלולרי שלהם ובודקים כל מה שאני אומר בגוגל, וזה מטיל עלינו יותר אחריות לעשות את העבודה שלנו. אז בשלב ראשון זה יותר 'משבר', וזה השלב שבו אנחנו נמצאים. משבר של אמון כי אנשים חשופים להרבה יותר מידע. אני מניח שבשלב השני אנשים יתחילו לעשות סינונים למידע הזה, וזה ייגמר כשאנשים יכתבו פייק ניוז מוחלטים. הם מודעים לזה. הם יגידו 'יש חדשות שהן יותר אמתיות ויש חדשות שהן מזויפות'".

האם באמת אנחנו בשלב חדש? הרי תמיד היו חדשות מזויפות. תמיד היה "פוסט-אמת". זה היה חלק מהפוליטיקה, ותפקידו של העיתונאי היה לסנן את הדברים.

"בוא נפריד בין פוסט-אמת ופייק ניוז. פוסט-אמת - זה לא היה ככה. פוליטיקאי שהיה נתפס בשקר ברור בארצות הברית או בבריטניה, זה היה רודף אותו חצי מערכת בחירות. יש משפט מפורסם של סנטור אמריקאי: 'כל אחד רשאי לדעה משלו - אבל לא לעובדות משלו'. היום המשפט הזה השתנה: 'כל אחד רשאי לעובדות משלו'. עובדות הן חשובות באמת וזאת העבודה שלנו. אם ניתן לאנשים את העובדות, הם יקבלו החלטה יותר טובה. אם אתה לא מאמין בזה יותר, אם כל אחד יכול להחזיק בעובדות משלו, בין אם עיתונאי או בין אם פוליטיקאי, כל אחד יכול פשוט לספר שקרים מוחלטים - כל היסוד של קבלת החלטה רציונלית בחברה נמחק לחלוטין. יש פה שינוי מהותי. כשפוליטיקאים לא משלמים מחיר על זה שהם ממציאים דברים או על שקרים מוחלטים, זה דבר מסוכן.

"בהקשר הזה אני רוצה להגיד משהו חיובי על הציבור הישראלי. אין מצב שדונלד טראמפ היה מתקרב ת"ק פרסה ללשכת ראש הממשלה. ואני אומר את זה ככתב פוליטי. אם הייתה צפה קלטת, שבה מועמד לראשות הממשלה מודה שהוא תוקף מינית נשים או בציטוט של טראמפ 'תופס אותן ב***', הוא לא היה ממשיך להתמודד. ואם היו באות 13 נשים מכל העולם ואומרות שהוא עשה להן את זה, אז לא רק שהוא לא היה רץ לראשות הממשלה - הוא היה במעצר עד תום ההליכים.

"פוליטיקאי ישראלי לא היה יכול לעשות את הדברים שטראמפ עשה. במובן זה ההשוואות בין נתניהו לטראמפ הן לא מדויקות - בלשון המעטה. ביבי בחיים לא הגיע למקום של להגיד דברים שלא היו ולא נבראו. הציבור הישראלי לא היה קונה את זה".

 

ביבי או פוליטיקאי ישראלי לא היו עושים את זה? אז מה זה סרטון "הערבים נעים לקלפיות"?

"הסרטון הזה היה רגע נמוך מאוד עבור נתניהו והוא התנצל עליו, וזה גם היה רגע נדיר יחסית. יש הבדל בין שיסוע - זה משהו שנתניהו עושה, ולצערי זה מתגבר - ובין המצאת עובדות סדרתית. טראמפ עסק כל הקמפיין בשיסוע כמסר מרכזי, ככה הוא פתח אותו. טראמפ גם עסק במהלך הקמפיין כולו בהפרחת עובדות שלא היו ולא נבראו. זה פשוט לא היה עובר בישראל ולא תצליח להרוס לי את האופטימיות היחסית, אני נאחז בה בעקשנות".

ומה עם הפייק ניוז?

"תמיד היה פייק ניוז, אבל לא תמיד אנשים היו יכולים להיחשף אליו. לי ולצעיר ממקדוניה, שמחליט להמציא סיפור כדי שיהיה לו יותר טראפיק באתר, יש את אותו מקום ואותם כלים. לכן אנשים יכולים להיחשף לפייק ניוז יותר מבעבר".

האלגוריתם של פייסבוק גם משפיע. אתה מקבל את מה שאתה אוהב. ואם תאהב פייק ניוז, אז תקבל עוד.

"ישנו בחור בשם פול הורנר, שהתחיל את הסיפור על כך שמטה קלינטון שוכר אנשים להפריע לעצרות של טראמפ. הורנר סיפר שהוא בעצמו פירסם את המודעה בקרייגסליסט, שבה נאמר שמחפשים אנשים שיפוצצו עצרות של טראמפ תמורת כסף. הוא צילם את המודעה ואז כתב ידיעה על זה. אחרי יומיים הוא כבר שמע על זה מהמטה של טראמפ. הורנר אומר שניסו לעשות את זה גם לליברלים, אבל זה עבד פחות טוב - כבר בתגובה השלישית היה כתוב 'היי, בדקנו את זה בגוגל וזה לא זה...'.

"כולנו רוצים בפיד שלנו אנשים שמחזקים את תחושת השייכות שלנו, את תחושת הערך שלנו ואת התחושה הפוליטית שלנו. אנחנו חיים בפיד שלנו, ופייסבוק רוצים שנרגיש טוב בפיד שלנו, כדי שנהיה אצלם הרבה זמן כדי שהם ימכרו מודעות. זה בסדר, אבל זה גם בעייתי כי אנשים קמים בבוקר ולא מבינים איך נתניהו ניצח בבחירות".

אבל התופעה הזאת הייתה קיימת גם קודם. אנשים למשל הלכו לפוקס ניוז בשביל לקבל מידע שמתאים לתפישות שלהם. זה קורה גם אצלנו.

"אני בכל זאת מפריד בין פייסבוק לפוקס ניוז, כי מקום אחד, לפחות באידאה שהוא מציג, אומר על עצמו שהוא רשת חדשות ומנסה להיות מאוזן. מקום אחר אומר על עצמו אני פייסבוק. אני בעד ריבוי כלי תקשורת כל עוד כולם משחקים לפני הכללים ואף אחד לא משנה את המגרש שייטיב אתו. שתהיה יומרה מסוימת לאמת.

"המדיום המסורתי שלנו משתנה. גם אפשר לשאול מה זה המדיום המסורתי הזה בכלל. כמה זמן קיימת עיתונות כפי שאתה ואני מכירים אותה? כלום. תסתכל על העיתונות של לפני 100 שנה. מה עשו העיתונים של הרסט? זה לא שמישהו פה היום ממציא משהו.

"אם אתה עיתונאי אמתי, לא עיתונאי שמנסה לדחוף את האג'נדה שלו, אתה חייב להיות אופטימי, כי מה שאומרים עיתונאים קלאסיים זה 'אנחנו נביא לכם עובדות ואתם תקבלו החלטות טובות בחיים שלכם'. אני מאמין שבסוף אנשים יראו שיש כאלה שמביאים להם עובדות ויש כאלה שמביאים להם פחות עובדות, והם יבחרו את הבחירה המושכלת, הרציונלית. להגיד לך שקל להיות אופטימי? שכל בוקר אני אופטימי? לא כל בוקר אני אופטימי".

תמר איש שלום  / צילום: ענבל מרמרי
 תמר איש שלום / צילום: ענבל מרמרי

הישראלים היו הראשונים לזהות

איל, 37, נשוי למגישת המהדורה המרכזית של חדשות 10, תמר איש שלום, ואב לשניים, הצטרף לערוץ 10 כשהוקם לפני עשור וחצי, ככתב מדיני ופוליטי. מאז מארס 2010 הוא משמש כראש דסק חדשות החוץ בערוץ. זו אינה הפעם הראשונה שהוא מכסה את הבחירות בארה"ב, אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שמערכת בחירות יוצרת גלים שהאפקט שלהם מגיע עד להתנהלות ערוצי הברודקאסט בארץ ולקהל הצופים שלהם.

"בבחירות האלה קרה משהו דרמטי במונחי טלוויזיה", אומר איל כשאני שואל אם בכלל היה רייטינג למשדרי הבחירות, והאם אולפני הענק והמשדרים מארה"ב היו מחויבי המציאות. "התופעה שהייתה מתרחשת באירוע מתגלגל גדול - המעבר לערוץ 2 בתור מה שכונה בעבר 'מדורת השבט' - נגמרה. ערוץ 10 שמר על הרייטינג או הגדיל את הרייטינג אל מול דברים בצד השני. פעם ראשונה שאנחנו עושים משדר ומנצחים, בעימות השלישי. ככל שהעימותים התקדמו הרייטינג גבר.

"באיזשהו שלב החלטנו עם גולן (יוכפז, מנכ"ל חדשות 10 - א"ט) שנמאס מהתרגום הסימולטני, שאין יותר את נדב איל באולפן עושה תרגום סימולטני עד שמתייבש לו הפה. הכנסנו את זה שבפעם הראשונה אנחנו מעסיקים שלושה אנשים שמתרגמים ומכניסים כתוביות על המסך. גם צופה ישראלי שהיה קם לראות CNN היה אומר לעצמו 'אחלה, אני יכול להשתמש בכתוביות אם אני רוצה או לא'. דבר נוסף הוא פרויקט 'אמריקה שלנו'. לפתוח את האולפן, לראיין את האחיות מצפון קרוליינה דיימונד וסילק, לארח פרשנים, לעשות חגיגה במשך הרבה זמן וגם לעשות שתי סדרות - אלה הדברים שהשקענו בהם. ובסוף כולם מדברים על השידורים משם.

"הציבור בישראל היה מעורב בבחירות האלה רגשית יותר מאי-פעם. לדעתי זה לא קשור למועמדים, אלא דווקא לאובמה, שהוא נשיא מאוד לא פופולרי בישראל".

איך באמת הנשיא הזה, שהוא "מתקשר גדול" כמיטב המסורת האמריקאית, לא הצליח לתקשר עם הישראלים. זה בגלל החוסיין? בגלל שהוא שחור?

"זה קשור להחלטה של אובמה לשאת את נאום קהיר. כשהוא נבחר, אני חושב שרוב הציבור בישראל אמר 'וואו, איזה יופי'. לא הייתה גזענות נגד שחורים או נגד מוסלמים בהתחלה. ואז הוא נסע לנאום קהיר והישראלים קיבלו את זה אישית, והייתה להם סיבה לקבל את זה אישית. והוא עשה עוד כמה טעויות, כמו ההתנגשות הפומבית בנתניהו בנושא הקפאת ההתנחלויות, כמו הרגל על השולחן כשהוא מדבר עם נתניהו. והיה גם עיסוק נרחב בישראל בלעשות לו דמוניזציה כי הוא בא עם תפישה אחרת גם לגבי המזה"ת וגם לגבי העולם, והיה פה ראש ממשלה שראה בתפישה הזאת איום. נעשתה לו עבודת דה-לגיטימציה.

"אגב, חלק מהביקורת על אובמה, הישראלים היטיבו לראות לפני אחרים. ישראלים הם אנשים עם אינסטינקטים טובים בעולם הנוכחי, כי כל האתגרים של העולם הגלובלי זה אתגרים שנמצאים בחיים שלהם הרבה שנים - טרור, פייק ניוז, מנהיגים מסוימים. נניח כשישראלים אמרו שאנשים מתביישים להגיד שהם תומכים בטראמפ, כמו שהם מתביישים להגיד שהם תומכים בביבי, אני אמרתי 'חבר'ה, אל תסיקו מסקנות ממה שקורה באמריקה על סמך מה שקרה בישראל'. אני מצליף בעצמי על זה. אבל הישראלים זיהו באופן נכון משהו לפני שהאמריקאים זיהו אותו. באותה מידה ישראלים זיהו שמשהו קורה במדיניות של הממשל האמריקאי במזה"ת. הדברים שאובמה עשה באמריקה היו מאוד טובים, אבל במדיניות חוץ הוא היה נשיא מאוד בעייתי. בלי אסטרטגיה קוהרנטית".

בעקבות ההצבעה במועצת הביטחון של האו"ם נגד ההתנחלויות ראינו תגובות מאוד מתלהמות בתקשורת. נראה לעתים שנתניהו הצליח לכפות את הנראטיב שלו על התקשורת. במיוחד בקמפיין נגד אובמה.

"נחזור רגע למלחמת לבנון הראשונה - מועצת הביטחון קיבלה החלטות נגדנו. אתה חושב שישראלים מכל המחנות היו מרוצים או אמרו שהנרטיב של שרון ובגין ניצח? כשאנשים נמצאים במצב של עימות, התופעה הגלובלית היא של התאחדות מול הביקורת החיצונית. ישראל נמצאת במצב של עימות כל הזמן. זאת ההבחנה, זאת לא הצדקה. אתה אומר ביבי, אבל אם היינו עם שמיר או עם בגין? לא מדובר בכוח מאגי. ב'חומת מגן' בוש העביר החלטות נגד ישראל. הישראלים לא קנו את הנרטיב של אריאל שרון? איזה נרטיב של ראש ממשלה מכהן שנאבק בעולם לא התקבל?

"בעקבות ההחלטה במועצת הביטחון כתבתי מאמר, שגם ערוץ 7 ביקש לפרסם, שאמר 'בואו נרגיע. אין בהחלטה שום דבר חדש, לא קרה כלום'. עובדתית אובמה העביר פחות החלטות כאלה, זה לא יעשה כלום להתנחלויות. אבל אז קרה משהו יוצא דופן - התגובה של ביבי. ומזה התרגשתי, כמו כולם. התגובה הייתה מאוד יוצאת דופן. אף ממשלה ישראלית לא הגיבה ככה להחלטה במוסדות בינלאומיים".

זה מין טראמפיזם שהשתלט על הממשלה?

"הטראמפיזם זה הטרנד היום בעולם. קראתי שביבי אומר לאנשים משהו כמו 'תהיו טראמפ'. זה הצייטגייסט".

התקשורת העולמית באמת נגדנו? התחושה של ישראלים רבים שיש סיקור יתר של ישראל. אולי יש אצלנו דיווח יתר של דיווחים על ישראל?

"יש אנשים שיגידו לך 'התקשורת העולמית מסקרת אותנו יותר משהיא מסקרת את סוריה', וזה לא באמת נכון. יש הרבה יותר כתבות על מה שקורה בסוריה מאשר מה שקורה ביהודה ושומרון - ובצדק. אנשים, עיתונאים כמונו, מסכנים כרגע את חייהם בשביל לסקר את הטרגדיה הסורית.

"הסיפור הישראלי-פלסטיני היה פופולרי בשנות השמונים והתשעים, והוא פחות מעניין מאז האינתיפאדה השנייה. ובאמת, מאז אין כאן עימותים גדולים. בשבילנו 'צוק איתן' היה עימות ענק, אבל באופן כללי, ברמה עולמית, העימותים דעכו. אמריקה יצאה מעיראק, ובאירופה יש להם צרות משלהם עם הפליטים וההגירה והטרור. לכן זה הולך ופוחת.

"לפעמים אני רואה ב-BBC דיווחים על מחבל שניסה לדקור מישהו בשער שכם ונורה למוות, ובכותרת כתוב שהישראלים ירו למוות בצעיר פלסטיני ורק בכותרת משנה כתוב שהוא חשוד שדקר, וזה כשיש סרטים שרואים אותו דוקר, אז גם אני מתעצבן. וכל פעם אני מתעצבן מחדש".

תמר איש שלום / צילום: ענבל מרמרי
 תמר איש שלום / צילום: ענבל מרמרי

בלי שיחות אישיות בקונטרול

אי אפשר בלי השאלות המתבקשות, על הזוגיות עם תמר איש שלום גם באולפן. "בשבילנו זה דבר טבעי לגמרי", אומר איל. "מה זה לעבוד עם בת זוג? אנחנו חברת חדשות די גדולה ואנחנו מופיעים בטלוויזיה ותמר שואלת אותי שאלה בשידור ואני עונה לה. מה מוזר בזה? היא אומרת משהו ואני מגיב. בעיניי זה דבר טבעי".

השאלה היא האם עולה סיטואציה שיוצאים בהפסקת פרסומות ופתאום עולה השאלה למה "השארת את הכיור מלא כלים כשיצאת?"

"אנחנו משתדלים לא לנהל שיחות באולפן על עניינם פרטיים כשכל הקונטרול מקשיב להם. זאת טכניקה טובה מאוד להגיע ליוטיוב. עדיף לא לנהל שיחות אישיות כשעשרים איש מקשיבים לך ויכולים להקליט. באופן כללי כל אחד מאיתנו נהנה מהעבודה שלו פה וכמובן שאני נהנה ככתב לעבוד עם מגישה מעולה כמו תמר".

לא מסוכן שני אנשים שחיים על ענף רעוע שקוראים לו "תקשורת"?

"אולי אנחנו לא מקבלים מספיק קרדיט בתור אנשים ש'חיים על הקצה', אבל אנחנו מאוד נהנים. זה פשוט דבר שקרה באופן טבעי. אני עבדתי פה, ומיקי עזבה ואז הציעו לתמר. זאת לא הייתה החלטה מושכלת. מה שחשוב לנו זה לעבוד במקום טוב עם חופש עיתונאי עם מערכת חדשות רעבה במקום שמראה כל שנה סימני צמיחה ברייטינג. אין הרבה מקומות כאלה. זה לא שנלך לעבוד במקום אחר שיש בו חופש עיתונאי. הערוץ מתחזק, ויש לו רישיון ל-15 שנה, זה מכפר על זה שכל הביצים שלנו בסל אחד".

אישי: בן 37, נשוי לתמר איש שלום ואב לשניים, תושב גבעתיים

מקצועי: שירת בגל"צ, הצטרף לערוץ 10 כשהוקם ככתב מדיני, היה כתב ופרשן פוליטי ב"מעריב", ב-2010 מונה לעורך חדשות החוץ של ערוץ 10

השכלה: תואר ראשון במשפטים ותואר שני בפוליטיקה גלובלית

עוד משהו: אחד העיתונאים הישראלים שיש להם הכי הרבה עוקבים בטוויטר - 147 אלף