חבר מעולם אחר

יום אחד לפני השבעת דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, אחד המטיפים הנוצריים הידועים באמריקה, פרנק גרהם, השמיע את הסנגוריה הבאה עליו: "דונלד טראמפ לא פילג את ארצנו", הוא אמר, "ארצנו הייתה מפולגת הרבה לפניו". 28 שעות לפני השבעתו, טראמפ התפנה לצטט את גרהם בציוץ טוויטר, ולהוסיף סימן קריאה.

זה היה דחף משונה, אפילו במשפחת הדחפים המשונים של טראמפ. סוף-סוף, רק יממה אחת הפרידה בינו ובין היכולת להתייצב מול האומה, ולהרעיף אהבה וניחומים על ראשה. מה אכפת לו מה אומר פרנק גרהם, כאשר לידיו עומד להימסר מגבר הקול הגדול ביותר בעולם. בן-רגע הוא יוכל לתקן כל רושם כוזב, ובלבד שיישא נאום של אחדות.

אבל טראמפ כבר ידע שנאום של אחדות אינו עומד לבקוע מגרונו. תחת זאת, הוא נשא נאום שתואר כ"קודר ביותר מאז ומעולם". קודמו נשא באחריות להפיכת ערי אמריקה ל"בית מטבחיים", הוא אמר לשומעיו. מן הדקות הראשונות של נשיאותו הוא הבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין הוא נושא את פניו להסכמה לאומית רחבה בעניין כלשהו, ואין הוא אפילו מעמיד פנים שהוא נושא.

כמובן, פילוג הוא עניינן הטבעי של בחירות תחרותיות. אבל בחירות מגיעות אל סיומן, ולפחות לזמן מה, הטון מונמך. אנשים נוהגים לנשום לרווחה. זמן להילחם וזמן למשול. אבל עצם האבחנה הזו זרה מעיקרה לדונלד טראמפ. מלחמה היא מצב הצבירה הטבעי שלו. הוא מזהה אויבים, מכוון - ויורה. בהיעדר אויבים מזוהים, אין לו מטרה. כך הוא ניהל את מסע הבחירות המוצלח שלו, וכך הוא מתכוון למשול, אם השבועיים הראשונים שלו בבית הלבן אמנם מעידים על ההמשך.

הזהירות היחידה המתחייבת נוגעת לתהליך הלימוד, הנדרש מכל נשיא אמריקאי מתחיל. חזקה על כל נשיא, ללא יוצא מן הכלל, שהוא עומד בעצמו על מגבלות השימוש בכוחו. אולי גם הוא יעמוד. סוף-סוף, הוא לא התכונן ברצינות לנצח. מועמדותו הייתה שקולה כנגד קריאת ביניים. אנחנו יודעים שהוא עצמו דיבר על כוונתו לפרוש מן המירוץ בסביבות אוקטובר 2015, שלושה חודשים לפני הסיבוב הראשון בבחירות המקדימות. על-פי הסיפור הזה, הוא בכלל תכנן לסמוך את ידיו על מועמדותו של כריס כריסטי, מושל ניו-ג'רזי.

מחפשים את המרעום

הוא נכנס למירוץ אולי כאקט הסיום של חייו הציבוריים. מועמדותו הייתה קריאת ביניים. היא התארכה הרבה מעבר לתוחלת החיים של קריאות ביניים, אבל אין זאת אומרת שחדלה להיות קריאת ביניים. אין זה מקרה שהמדיום העיקרי שלו הוא טוויטר. הוא עדיין לא נתקל ברעיון אחד, שהבהרתו מחייבת שימוש ביותר מ-140 תווים. קריאת ביניים מוכרחה להיות קצרה, וכל עניינה הוא הפרעה. זו אפוא נשיאות של הפרעה (disruption). גלומה בה ההנחה, כי את המערכת הפוליטית אין טעם לתקן. קלקוליה הם כאלה, שהיא מצריכה הריסה. אבל מערכות אינן נוטות ליצור מרעומים מובנים.

היו בהיסטוריה מערכות פוליטיות שהתאבדו מבלי משים. היו מעטות מאוד שהתאבדו בכוונה תחילה. לקטגוריה הזו שייכות מערכות שהיו חסרות לגיטימיות, או שהיו מועדות לפורענות: הפרלמנט הגרמני ב-1933, למשל, שהצביע להעניק להיטלר סמכויות חקיקה, וחתם בזה את גורלה של הדמוקרטיה הגרמנית; או הפרלמנט הספרדי של ימי הרודן המת פרנסיסקו פרנקו, שהצביע ב-1976 לטובת התפרקותו, ואיפשר בזה את עליית הדמוקרטיה הספרדית.

אין לנו כל ראיה ישירה שדונלד טראמפ מקווה למצוא מרעום במערכת. יתר על כן, המערכת האמריקאית מחוסנת מפני מרעומים. כל שינוי בחוקה, קטן או גדול, מצריך לא רק רוב מיוחס בקונגרס, הגדול בהרבה מן הרוב של המפלגה הרפובליקאית, אלא גם הסכמה של שני שלישים מ-50 המדינות. רק נסיבות קיצוניות ביותר, שהגדרתן מצריכה התערבות של תרחישאים הוליוודיים, יוכלו לאפשר שינויים רדיקליים.

בשני המקרים המצוינים למעלה, גרמניה וספרד, הפחדה, הונאה, הפצרה והרבה תיאטרון שימשו בערבוביה. אבל מעל הכול, התאבדותן הקיבוצית של המערכות הייתה מותנית ביצירת אוירה של כורח, היינו, השינוי היה "בלתי נמנע", ולאלה העומדים בדרכו לא היה כל סיכוי. פירוק המערכת הוא אפוא עניין של רושם. המערכת חדלה להתנגד כאשר השתכנעה שגלגלי ההיסטוריה מתגלגלים במהירות, ואין לה עוד היכולת לעצור אותם, או אפילו להאט אותם. זה חייב הרבה מאוד רעש רקע.

רעש רקע הוא האפיון העיקרי של נשיאות טראמפ, לפחות לפי שעה. התכנון, הביצוע ואפילו התוצאות חשובים הרבה פחות מעצם הרעש. במובן הזה, דונלד טראמפ היה מסכים בהחלט עם זאב ז'בוטינסקי ש"שקט הוא רפש". הטעויות החמורות של הבית הלבן בימי טראמפ הראשונים מתבטלות אפוא מחמת הצורך ברעש.

דונלד על דונלד: "איום קיומי"

בתחילת השבוע, הממשל ליקק את פצעי הצו למניעת כניסתם של מוסלמים משבע ארצות. בית משפט לערעורים השעה את הצו ביום ו' שעבר, אם כי ברור למדי בזמן כתיבת הדברים האלה (יום ג'), שתוקפו של הצו יוחזר על כנו. הכנה רצינית יותר לא הייתה מונעת תביעות משפטיות, אבל הייתה מקילה על הממשלה להדוף את הטענות שהצו מתנגש עם האיסור החוקתי על כינון דת מדינה. הכנה כזאת הייתה מונעת התקוממות שקטה של מאות דיפלומטים אמריקאיים, מעובדי מחלקת המדינה.

ספק אם היא הייתה מונעת את התגובות הבינלאומיות, בייחוד מצד מנהיגים אירופיים. נשיא מועצת אירופה, דונלד טוסק (כן, דונלד), לשעבר ראש ממשלת פולין, הרחיק מאוד לכת. הוא הזהיר, כי הנשיא החדש בארצות-הברית הוא "איום קיומי" על אירופה, לצד רוסיה, סין והאסלאם הקיצוני.

ספק אם נשיא ארצות-הברית החסיר אפילו פעימה אחת למשמע דבריו של טוסק. טראמפ לא הסתיר את דעתו על האיחוד האירופי. הוא היה רוצה לראות את החלשתו, אם לא את ביטולו המלא. האיש המוזכר כמועמדו של טראמפ לכהונת השגריר במוסדות האיחוד בבריסל אומר שבאיחוד האירופי יש לטפל כפי שטיפלו באיחוד הסובייטי, זאת אומרת ברית המועצות: פיזור.

הייתכן שטראמפ ישלח איש כזה לבריסל? אם כן, זו תהיה מחווה ולדימיר-פוטינית לכל דבר. נשיא רוסיה שלח דמגוג אנטי-מערבי קיצוני להיות שגרירו במרכז נאט"ו. אבל פוטין לא היה בעל ברית, ואיבה מצדו הייתה צפויה או לפחות נסבלת. מחווה של איבה גלויה מצד נשיא ארצות-הברית תצריך הגדרה מחדש של היחסים הבינלאומיים.

מועט הספק שטראמפ אמנם חושק בהגדרה כזאת. בתחילת השבוע שעבר הוא הכריז: "עלינו להיות תקיפים, מפני שכמעט כל ארץ בעולם ניצלה אותנו". הוא השמיע את מונולוג הרחמים העצמיים הזה לאחר שנודעו פרטי שיחת טלפון נרגזת בינו ובין ראש ממשלת אוסטרליה. הוא הרים את קולו, הוא התפרץ, הוא רטן, הוא האשים - ולבסוף, לפחות על-פי דיווח אחד, הוא טרק את הטלפון.

אוסטרליה? מה זה היה לו, לנשיא ארצות-הברית. הוא אוהב להתלונן על כפיות הטובה של בעלי ברית מסובסדים ועל חוסר נאמנותם. מה-הם-עשו-בשבילנו, הוא חוזר ושואל. זו שאלה שאי אפשר להציג לאוסטרליה. היא הייתה נאמנה ליחסי הברית שלה עם ארצות-הברית מ-1942 ואילך. היא לחמה לצד ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה; היא לחמה לצידה בקוריאה, בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20; היא לחמה לצידה בווייטנאם, בשנות ה-60; באפגניסטן ובעיראק, גם כאשר בעלות ברית אחרות התנגדו או התחמקו.

השיחה עם ראש ממשלת אוסטרליה התנהלה במרוצת בוקר, שבו טראמפ הרים טלפון לשורה של מנהיגים זרים. סמוך לשולחן בלשכה הסגלגלה ישבו האסטרטג הראשי שלו, סטיב באנון, ויועצו לביטחון לאומי, גנרל מייקל פלין. שניהם הם הלשון הארוכה שטראמפ מוציא לממסד הפוליטי והדיפלומטי. איננו יודעים מה הם חשבו על להיטותו של הנשיא להפוך בעלי ברית לאויבים.

כן, לשבור

האובססיה הגדולה ביותר שלו, מן הימים הראשונים של מערכת הבחירות, היא כמובן מקסיקו, זו השודדת מקומות עבודה אמריקאים ושולחת אנסים וסוחרי סמים אל מעבר לגבול. טראמפ אולי חב את נשיאותו למקסיקו, אבל הוא אינו מרפה. הוא הודיע שבדעתו "לשבור" את הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), אשר העלה את מקסיקו על מסלול כלשהו של שגשוג לפני קצת יותר מ-20 שנה.

אחת התוצאות של מדיניותו עשויה להיות עלייה של נשיא פופוליסטי שמאלי במקסיקו, עם רקורד אנטי-אמריקאי ארוך. השמאל הרדיקלי באמריקה הלטינית סובל מן התוצאות של התמוטטות ונצואלה ושל נפילת הממשלה הסוציאליסטית בברזיל, וזוהרו הועם. ניצחון במקסיקו יהיה מתת-שמיים לשמאל הזה, במידה רבה באדיבות טראמפ.

מה יעולל טראמפ לקנדה, השותפה השנייה של ארצות-הברית ב-NAFTA? נראה בעליל שלא אכפת לו. ראשי ממשלות קנדיים היו מן האורחים הראשונים בבית הלבן כל אימת שנכנס נשיא חדש. קנדה היא שותפת הסחר העיקרית של ארצות-הברית, והגבול הפתוח הארוך ביותר בעולם מתוח ביניהן. בשעה שארצות-הברית עברה ימינה, קנדה עברה שמאלה, לפחות במקצת. טראמפ הוא לצנינים בעיניה, אבל מה היא יכולה לעשות. כלכלתה תסבול, אם טראמפ יעמוד בדיבורו, ויטיל מס-גבול של 35% על כניסת רכב מיובא מקנדה.

בינתיים, היהלום בכתר מוסיף להיות ולדימיר פוטין. מראיין לא-עוין מרשת פוקס הזכיר לטראמפ ביום ראשון, שפוטין הוא בריון (killer). תשובתו המדהימה של טראמפ הייתה: "האם אתה חושב שאנחנו נקיים? גם לנו יש בריונים (killers)". שלושה או ארבעה סנאטורים רפובליקאיים התקשו לשלוט בזעמם. נקל לשער איך הייתה המפלגה הזו מגיבה אילו דמוקרט השמיע את המלים ההן. מדוע נשיא ארצות-הברית יוצא מגדרו להגן על פוטין, במחיר אמינותו ועל חשבון תמיכה מצד מפלגתו? עדיין אין לנו תשובה מניחה את הדעת.

כמובן, דונלד טראמפ אינו מנסה להניח את הדעת. אין טעם להעמיד פנים שאנחנו יודעים לאן מועדות פניו. האם הוא ילמד יום אחד להאט בסיבובים חדים, או אפילו לעצור בתמרורים? או לא, לעולם לא, מפני שציות כלשהו לכללים יוציא את הרוח ממפרשיו, וזה לא יתיישב עם אישיותו ועם תוכניותיו?

התחזית לטווח הבינוני: הרעש יימשך בחצרו של נשיא התוהו-ובוהו.