ערוץ ההדחה נפתח?

אין זה כלל מן הנמנע שהשבוע נזרעו זרעי הדחתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מוטב להקדים ולהזהיר, שאין כאן תחזית. הסיכוי שהוא יודח מן הנשיאות אינו גדול. הדחה היא תהליך מסובך להחריד, הכרוך בשיתוק לאומי, בטראומות, בסדרה של משברים פוליטיים.

הדחת נשיאים בארצות-הברית אינה שקולה כנגד הצבעת אי-אמון בממשלה בבית הנבחרים של דמוקרטיה פרלמנטרית. אין כאן רק שאלה של דיון במליאה, של מציאת רוב ושל הרמת ידיים. אי-אפשר להדיח נשיא אמריקאי רק מתוך אי הסכמה עם מדיניותו. חוקת 1788 מנעה אפשרות כזאת. היא דיברה על הדחה בגין "בגידה, שוחד, פשעים ועבירות חמורות". אלה האשמות פליליות, והתהליך כולו אינו פוליטי אלא משפטי. ועדת המשפטים של בית הנבחרים צריכה תחילה להמליץ על משפט הדחה. אם מליאת בית הנבחרים נענית לה, המשפט עצמו מתקיים במליאת הסנאט. הסנאטורים יושבים כחבר מושבעים.

תהליך הדחה נגד נשיא התנהל רק שלוש פעמים בתולדות ארצות-הברית (ב-1868, ב-1974 וב-1999). ב-1974, היו נחוצים כמעט שלושה חודשים לוועדת המשפטים של בית הנבחרים לפני שהמליצה על הדחת ריצ'רד ניקסון. יותר מזה לא היה נחוץ. ניקסון השתכנע שבמליאת הסנאט יימצא רוב להדחתו, והתפטר תשעה ימים אחר כך. בשתי הפעמים האחרות, היוזמה נכשלה. ב-1868 היא נכשלה בזכות קול אחד ויחיד; ב-1999 לא נמצא לה אפילו רוב פשוט בסנאט.

תהליך הדחה הוא אפוא נדיר, וסבירות הצלחתו קטנה מאוד. אבל השבוע נוצרו הנסיבות שבהן תתפתח יוזמה להדיח. התפטרותו של יועץ הנשיא לביטחון לאומי, גנרל מייקל פלין, היא הפותחת את ערוץ ההדחה נגד הנשיא.

"גיבור אמריקאי" טיפש

פלין נהג טיפשות יוצאת דופן כאשר הכחיש שדיבר עם שגריר רוסיה בוושינגטון על גירוש דיפלומטים רוסיים מארצות-הברית בימי נשיאותו האחרונים של ברק אובמה. לפי דיווחים, הוא הבטיח לשגריר שהגירוש יבוטל, וביקש ממנו שרוסיה תימנע מצעדי גמול, זאת אומרת, גירוש נגדי של דיפלומטים אמריקאים מרוסיה.

זו הייתה טיפשות, מפני שהיה על פלין לדעת כי סוכנויות הביון האמריקאיות מצותתות. הוא היה אזרח פרטי, והחוק אוסר על פרטיים לנהל מגעים מדיניים עם ממשלה זרה.

לאחר השבעת טראמפ, פלין שיקר לסגן הנשיא מייק פנס, כאשר זה האחרון שאל על תוכן השיחה. פנס האמין להכחשתו. סוף-סוף, פלין הוא "גיבור אמריקאי", איש צבא מכובד ורב הישגים. הואיל והאמין, פנס חזר על ההכחשה בראיון טלוויזיה.

פנס אמנם לא ידע. אבל מה על הנשיא טראמפ? האומנם גם הוא לא ידע? הייתכן ששיחת פלין עם השגריר הרוסי הייתה יוזמה פרטית של הגנרל? זה לכל הפחות מוטל בספק כלשהו. רוסיה נענתה לבקשת פלין. אף כי משרד החוץ הרוסי הגיש רשימת גירוש של דיפלומטים אמריקאים, הנשיא פוטין החליט לחכות לטראמפ. הוא לא גירש, וטראמפ צייץ מיד בנחת: "תמיד ידעתי שוו. פוטין פיקח!".

השאלה הפשוטה להחריד

זה מחזיר אותנו אל ההתניה המפורסמת של הווארד בייקר מ-1974. בייקר היה סנאטור רפובליקאי, לימים טוען לנשיאות. הוא הציג את שאלת המפתח ביחס לאשמת ריצ'רד ניקסון בפרשת ווטרגייט: "מה ידע הנשיא - ומתי זה נודע לו?". התשובה על השאלה הזו, הפשוטה להחריד, הראתה שנשיא ארצות-הברית חיפה על פשע, וממילא היה פושע בעצמו. מה ידע דונלד טראמפ על תוכן שיחתו של פלין עם הרוסים? מתי נודע לו תוכן השיחה? מתי הגיעה אליו הזהרת משרד המשפטים, שגנרל פלין הוא "סיכון ביטחוני", מאחר שהוא חשוף לסחיטה רוסית?

אין כלל ספק שהבית הלבן הסתבך להפליא. שלושה שבועות לאחר השבעתו, דונלד טראמפ נקלע לסערה, ששום העמדת פנים אינה יכולה לכווץ את ממדיה. התפטרות כפויה של היועץ לביטחון לאומי, אגב חשדות שהתנהגותו גבלה בבגידה, ואגב ראיות שהוא שיקר לממונים עליו, היא מהלומה כבדה למעמדו של הנשיא ולרצינותו.

טראמפ פתח את נשיאותו בסדרה של מעידות, המעוררות את הרושם שאין בעל בית, או לפחות שלבעל הבית אין יועצים ואנשי סגל המסוגלים להציל אותו מפני עצמו. הדמוקרטים אינם יכולים לקוות ברצינות שהם יביאו להדחת טראמפ, אבל לרפובליקאים מזומן עכשיו סיוט ארוך. הגילוי שלפנינו אינו שווה-ערך של מונולוג מין וולגרי, הנשלף מן המדף באיחור של עשר שנים. כאן מדובר בסכנה לעצם ביטחונה הלאומי של ארצות-הברית.

חלום דיסקרטי

אפשר רק לנחש מה היו הרבה רפובליקאים רוצים בסתר לבם: שטראמפ יפנה את הדסק בלשכה הסגלגלה, ושמייק פנס יתיישב במקומו. זה יהיה פתרון אידיאלי. פנס הוא אחד משלהם. שורשיו טמונים במעמקי הימין הנוצרי השמרני. הוא ימשול כרפובליקאי, יאזין לקונגרס, ישכור אנשים רציניים, וייפטר מאוסף הקנאים ומלחכי הפנכה שהקיפו את טראמפ. נקל לשער את אנחת הרווחה שתלווה התפתחות כזאת.

איך יגיבו המיליונים שהצביעו לטובת טראמפ? ובכן, אלה הנסיבות הכמעט יחידות שבהן יהיה אפשר לדבר על לבם לקבל את הדין. הם סלחו הכול לטראמפ בימי מערכת הבחירות. אבל היוכלו לסלוח לו פגיעה מדעת בביטחון הלאומי?

אשר לוולדימיר פוטין, ההימור שלו בהחלט עולה יפה, אם אנחנו מניחים שהוא רצה להחליש את הדמוקרטיה האמריקאית. התערבותו במהלך הבחירות הניבה תוצאה רצויה כשלעצמה, אבל חשיבותה של בחירת טראמפ היא כמעט משנית. חשובה ממנה לאין ערוך היא הצלחת הרוסים לעורר אי אמון של האמריקאים במערכת הפוליטית שלהם. תוהו-ובוהו, לא נשיא ידידותי, היה היעד. ותוהו-ובוהו הוא אמנם התוצאה.