אונס אלימות מכות אישה מוכה לחץ / צלם: פוטו טו גו
בית הדין הארצי לעבודה פרסם בתחילת השבוע פסק דין חשוב, ובו הוא קובע כי יש לאפשר לעובדות ולעובדים שנפלו קורבן לפגיעה מינית קשה במקום העבודה, כגון אונס או מעשי סדום, לבחור היכן להגיש את התביעה נגד המעסיק או המנהל שפגעו בהן - לבית הדין לעבודה או לבית משפט אזרחי.
עוד פסק בית הדין הארצי כי לנתבעים במקרים האלה אין זכות בחירה, והם צריכים ללכת בעקבות בחירת התובעות. הפסיקה התקבלה בעקבות דיון בשאלת הסמכות של בתי הדין לעבודה לדון בתביעות פיצוי של עובדות נפגעות אונס או מעשי סדום שהוגשו לפי החוק למניעת הטרדה מינית, להבדיל מתביעות בגין הטרדה מינית קלה יותר שלגביה סמכות בית הדין לעבודה ברורה.
השאלה עלתה במסגרת ערעור שהגיש מעסיק מבוגר על פסיקת בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, שחייבה אותו לפצות ב-300 אלף שקל עובדת סיעודית ממולדובה שהועסקה אצלו. הפיצוי נקבע לאחר שבית הדין פסק כי המעסיק אנס את העובדת הסיעודית, ביצע בה מעשי סדום, כפה עליה שימוש באביזרי מין, לבוש מבזה וצפייה בסרטים פורנוגרפיים.
אחת הטענות שהעלה המעסיק האנס בערעורו הייתה שבית הדין חרג מסמכותו כאשר קבע כי ביצע מעשים נפשעים של אינוס והטרדה בכפייה, מאחר שכתב התביעה הוגש בעילה של הטרדה מינית בלבד. העובדת שנפלה קורבן למעשים הקשים הועסקה אצל אותו אדם מסוף שנת 2008 עד מחצית 2009 באמצעות חברת "משמרות שירות כוח-אדם וסיעוד".
במקביל לדיון בערעורו של המעסיק, הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון תביעת פיצויים שהגישה עובדת לבית משפט השלום בגין אונס מידי הממונים עליה. הנתבעים ביקשו שהתביעה תסולק על הסף בגין היעדר סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בה.
בית משפט השלום דחה את הבקשה לסילוק על הסף וקבע כי עבירות של בעילה אסורה ואונס אינן נכללות בהגדרה של הטרדה מינית, ועל כן הסמכות לדון בהן נתונה לבית המשפט האזרחי ולא לבית הדין לעבודה.
הנתבעים ערערו לבית המשפט המחוזי, ושם התהפכה הקערה על פיה, ונפסק כי אין להיצמד ללשון החוק אלא לנקוט פרשנות רחבה, שכן עבירות מין חמורות פוגעות בכבודו של אדם, ועל כן יש לראות גם אותן בגדרי הטרדה מינית - ועל כן הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה.
התובעת ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון. היא ביקשה להשיב על כנה את החלטת בית משפט השלום ולהותיר את הדיון בתביעתה בבית המשפט האזרחי. בית המשפט העליון פסק בקצרה כי הסמכות בתביעות נזיקין שעילתן אונס נתונה לבית המשפט האזרחי, שכן המחוקק בחר בחירה מודעת להגביל את סמכותם של בתי הדין לעבודה להטרדה מינית כפי שהוגדרה בחוק למניעת הטרדה מינית.
שופטי בית הדין הארצי שדנו בתביעה של עובדת הסיעוד שנאנסה קבעו כי הלכת בית המשפט העליון לא משנה את מדיניות בתי הדין לעבודה לאפשר לעובדות שנפלו קורבן לפגיעה מינית קשה בעבודה להגיש תביעות פיצוי לבתי הדין.
השופטים יגאל פליטמן, ורדה וירט-לבנה ולאה גליקסמן ונציגי הציבור ענת מאור ומיכה ינון ציינו בפסק הדין כי הטרדה מינית על-פי החוק כוללת כמובן "מעשה מגונה", כמוגדר בחוק העונשין, אך גם את מלוא מדרג החומרה שלאחר מכן, לרבות מעשי סדום ואונס. לכן, קבעו, אם העובדת בוחרת לפנות בתביעה מכוח החוק לבית הדין לעבודה - על בית הדין לדון באותה תביעה. בכך הם הבחינו בין המקרה של עובדת הסיעוד למקרה שנדון בבית המשפט העליון, שבו התעקשה התובעת לנהל את תביעתה בבית משפט השלום.
האבסורד שבשלילת הסמכות
בית הדין הארצי הדגים בפסק דינו את האבסורד בקביעה שבית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעות פיצוי על הטרדה מינית מהעילות החמורות של אונס או מעשה סדום. "אם ייפסק כי לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעות לפיצוי על הטרדה מינית מסוג אונס ומעשי סדום, משמעות הדבר האבסורדית תהיה, למשל, כי במקרה שבו ייפסק לאחר תום הדיון כי מדובר במעשי אונס - ייאלץ בית הדין להעביר את הדיון בתביעה לבית המשפט האזרחי, על כל המשמעויות הקשות שעלולות להיות להעברה כזאת - הן ביחס לבזבוז הזמן השיפוטי וזמנם של הצדדים, והן ביחס למצבה הנפשי של התובעת שתיאלץ לעבור את ההליך המשפטי שנית".
השופטים הוסיפו כי האבסורד עלול להתרחש גם במקרה הפוך: "במקרה שבית המשפט האזרחי ימצא שלא קרה אונס אלא 'רק' הטרדה מינית מסוג פחות, הוא ייאלץ להעביר את הדיון בתביעה לבית הדין לעבודה. ברור כי הדעת אינה סובלת תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת כזו".
השופטים ציינו עוד כי מבחינה מספרית, לבתי הדין לעבודה מוגשות יותר תביעות בעילת הטרדה מינית בעבודה מאשר לבתי המשפט האזרחיים. "סיבה אפשרית לכך היא כי מרבית מעשי ההטרדה המינית מתבצעים במקום העבודה, ולכן בית הדין קנה לו מומחיות לדון בתביעות פיצוי אלו". סיבה נוספת שהזכירו שופטי בית הדין הארצי לפער הכמותי המדובר היא שכיום האגרה בגין תביעות הטרדה מינית לפי החוק בבית הדין נמוכה יותר מהאגרה בבתי המשפט האזרחיים".
לגופם של דברים, דחו שופטי הארצי את ערעורו של המעסיק על החלטת בית הדין לעבודה לחייבו לשלם פיצויים לעובדת הסיעוד. השופטים קיבלו במלואה את גרסת העובדת כי המעסיק פגע בה וסבר שתפקידה כעובדת זרה שהועסקה בביתו כדי לטפל בחוליו, כולל גם סיפוק בכפייה ובאלימות של צרכיו המיניים, משל קנה אותה כסחורה הנמכרת בשוק, וכמאמרו של המעסיק עצמו לתובעת: "אני קניתי אותך".
"העובדת סבלה בתקופת העסקתה אצל המערער ממסכת של מעשי התעללות פיזיים ונפשיים, השפלות וביזוי בתדירות בלתי נתפסת, תוך שהמערער מנצל את חולשתה המובנית לעומתו, בהיותה עובדת זרה שאינה בקיאה בהלכות המקום, אשר תלויה בו למחייתה ואשר חוששת לעצם שהותה בארץ בעקבות איומיו", סיכמו השופטים וחייבו את המערער לשלם לעובדת פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 300 אלף שקל, נוסף על הוצאות משפט בסך 50 אלף שקל. זאת בנוסף להוצאות של 50 אלף שקל שכבר הטיל עליו בית הדין האזורי לשלם לעובדת בגין ההליך המשפטי שניהל מולה.