האוליגרכיה הסינית תהפוך לרודנות?

המדינה הקומוניסטית עומדת בפני תקופת הכרעה בזירה הפוליטית - וגם הכלכלית

נשיא סין, שי ג’ינפינג  / צילום: רויטרס
נשיא סין, שי ג’ינפינג / צילום: רויטרס

זה היה יכול להיות המאורע החשוב ביותר של השנה, מגנט של סקרנות ושל מתח: המושב השנתי של הפרלמנט הסיני, בתחילת השבוע.

ובכן, דרמה ומתח נעדרים בהחלט מן הכינוס הזה. הפרלמנט של סין, "קונגרס העם הלאומי", אינו אלא חותמת גומי. עם יוצאים מעטים מאוד מן הכלל, ההיסטוריה שלו רצופה הצבעות חזויות פה אחד, או כמעט פה אחד, לטובת יוזמותיה של הממשלה. הוא נקרא כדי להאציל לגיטימיות על מעשי השלטון, אבל סין, בניגוד לדיקטטורות אחרות בנות זמננו, אינה טורחת אפילו להעמיד פנים שהפרלמנט שלה נבחר בבחירות כלליות. אין בחירות כאלה, כל הצירים ממונים.

לפני 30 או 35 שנה, כאשר הרפורמות הכלכליות ההיסטוריות עמדו בעיצומן, מומחים לענייני סין נטו להתווכח בשיעורים משתנים של רצינות כמה זמן יידרש לסין לפני שהיא תכונן מוסדות נבחרים ותנהיג הליכים דמוקרטיים כלשהם. איש אינו מציג עוד שאלות כאלה. השאלה העיקרית היא אם את סין תוסיף להנהיג אוליגרכיה, זאת אומרת שלטון של קבוצה קטנטנה בצמרת האולימפית של המפלגה הקומוניסטית, או אם היא תתפתח לרודנות אישית.

יספיקו עשר שנים?

ב-2017 מסתיימות 5 השנים הראשונות של כהונת שי ג'ינפינג, הנשיא והמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, שהוא למרבה החשיבות גם "יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית" (מפקד עליון של הכוחות המזוינים). אין כמעט לאיש ספק שהמפלגה תאריך את המנדט שלו ב-5 שנים נוספות. שני קודמיו כיהנו 10 שנים. אבל יש בהחלט ספק אם שי יסתפק ב-10 שנים.

ידעוני הפוליטיקה הסינית יחפשו בחודשים הבאים בשבע עיניים כל רמז אם המשטר מכין את ירושתו של שי. שני קודמיו מינו את יורשיהם לעתיד לבוא לסגני נשיא 4 או 5 שנים לפני סיום כהונתם השנייה.

אבל בשנים האחרונות השתנה הקצב הפוליטי. שי פתח מערכה גדולת ממדים נגד שחיתות, שהביאה אל קיצן המשפיל את הקריירות הפוליטיות של הרבה אנשים שעתיד גדול היה חזוי להם. משפטים סנסציוניים הניבו עונשים דרקוניים, כולל גזר דין מוות, על בעלי שררה עצומים בשלטון המקומי והארצי. בתקשורת הסינית ניכרו סימניו של פולחן אישיות, שלא נראה דוגמתו מאז ימי המייסד מאו צה טונג. כל זה עורר את הרושם שהנשיא שי אינו מתכוון ללכת בעקבות קודמיו, ולהסתפק ב-10 שנים.

על הרוטציה בצמרת אפשר להגיד שהיא שימשה שסתום ביטחון מבלי להשפיע על הכיוון. במפלגה הקומוניסטית יש כמעט 100 מיליון חברים. היא חדלה זה כבר להיות אוונגרד מהפכני, ונעשתה פלטפורמה של התקדמות אישית. משמשים בה פוליטיקאים, טכנוקרטים ואפילו אנשי עסקים. התנודה בתוך המפלגה, גם אם היא משולה למשחק של כסאות מוסיקליים, סיפקה מראית עין של דינמיות. היא הראתה, שליחידים אין חזקה על השלטון, גם אם יש להם חשק להוסיף ולהחזיק בו. אם הנשיא שי ישים קץ לרוטציה, סין תצטרף אל הליגה האוטוריטרית, הכוללת ארצות כמו רוסיה וטורקיה, ששליטיהן מצאו דרכים לעקוף הגבלות חוקתיות כדי להנציח את שלטונם.

אבל מושב הפרלמנט השבוע, וגם ועידת המפלגה הקומוניסטית בסתיו, אינם רק עניין של מינויים ושל ירושות. בנאומים הנישאים ובהחלטות המאומצות משתקף בראש ובראשונה עתידה הכלכלי של סין. היא אינה דוהרת עוד קדימה באין מפריע. חלפו ימי הצמיחה השנתית הדו-ספרתית. גם חלפו, או לפחות היו צריכים לחלוף, הימים שבהם סוציאליזם נוקשה וכלכלת שוק שרו סרנדות זה לזו.

6.5%, בבקשה

המפלגה חשבה שהיא תוכל להגיד לכלכלה איך להתנהג ובאיזו מהירות לצמוח. אתמול (שבת) שמענו את ראש הממשלה לי קצ'יאנג מעמיד את שיעור הצמיחה המקווה ל-2017 על 6.5%. הרבה? לא בסין, ולא לנוכח האתגרים. סין זקוקה השנה לפחות ל-10 מיליון מקומות עבודה חדשים, רק כדי לקלוט את המצטרפים. בנסיבות כאלה, 6.5% הם המינימום.

סין היא הכלכלה הבולטת היחידה בעולם, המתנהלת באמצעים של תכנון מרכזי. כך התנהלו לפנים הכלכלות הקומוניסטיות של מזרח אירופה, וגם חלק מן הכלכלות הלא-קומוניסטיות של העולם השלישי. אבל השיטות האלה נכשלו מעיקרן. בברית המועצות עליה השלום, יעדי הצמיחה הניבו תעשיית משנה של זיופים ושל הונאה, וקירבו את ההתמוטטות. זו נוסחה בטוחה של בזבוז משאבים.

הצורך לעמוד ביעדי הצמיחה הביא את הבנקים בסין לחינגה של אשראי קל. לפי האנליסטים של גולדמן זאקס, בין 2009 ל-2016 גדל פי 3 מספר ההלוואות במטבע מקומי, והן עמדו על שיעור כולל השווה ל-15 טריליון דולר, או 144% של התמ"ג הסיני. לפי רויטרס, בשנה שעברה עמדו ההלוואות על 1.83 טריליון דולר; ובחודש ינואר השנה בלבד הן עברו את הסף של 2 טריליון דולר. לפי גולדמן, שיעורים כאלה של חובות פרטיים מבשרים בדרך כלל משבר פיננסי או מיתון ממושך.

לעלות אל הליגה הבוגרת

סין משתעשעת זה זמן מה בתקווה לגמול את כלכלתה מן התלות בביקוש, ולהעלות אותה אל הליגה הבוגרת, שבה צמיחה היא תוצאה של היצע. זה היגיון שנוסה בהצלחה יחסית בארה"ב בשנות ה-80 של המאה שעברה, ונודע בשם supply side. עניינו הוא ההנחה שצמיחה תתפתח מאליה, לאורך זמן ובהתמדה, אם יוסרו המכשולים מלפניה, למשל באמצעות הורדת מסים, או הסרת פיקוח.

בארה"ב לא הייתה לממשלה בעלות על כלי הייצור. בסין עדיין יש בערך 150 אלף חברות השייכות למדינה וכפופות במישרין לביורוקרטיה שלה. אמנם חלקן בפעילות הכלכלית פחת מ-80% לפני ארבעים שנה ל-20% ופחות, אבל הן מוסיפות להעסיק בערך חצי מכוח העבודה. לרציונליזציה של פעילותן עלולות להיות תוצאות חברתיות מרחיקות לכת. בשבוע שעבר שמענו, שסין מתכננת "להסב" חצי מיליון פועלים מתעשיות הפלדה וממכרות הפחם שלה. בשנה שעברה היא "הסבה" 750 אלף פועלים מן הענפים האלה. אף על פי כן יש ידיעות על פיגור ניכר של תוכניות הסבה והכשרה.

אפשר שאנחנו עומדים על סף תהפוכות, שלא היו דוגמתן בכלכלת סין מאז תחילת שנות ה-90. אבל בעוד שאז, הרפורמות החישו את הצמיחה ואת יצירת מקומות העבודה, הפעם עשויה להיוודע להן השפעה הפוכה, לפחות בטווח הקצר. המשטר צריך להבטיח את עצמו מפני התוצאות החברתיות הלא-חזויות של אבטלה ושל הגירה פנימית. יד חזקה היא אמצעי אחד.

ראינו תופעות כאלה במקומות אחרים, אם כי כמובן לא בהיקף הזה, מפני שלאיש אין היקף כהיקפה של סין, לפחות לא לפי שעה. ליברלים במערב חושבים שיש קשר הכרחי בין חירות פוליטית לחירות כלכלית. סין מתכחשת לקשר הזה. אדרבא, האוליגרכיה הקומוניסטית מאמינה שרק ריכוז סמכויות בידי מעטים יבטיח את תקינות התהליך.

אכן, לרודנים בכוח או בפועל יש תמיד תירוצים. הנשיא שי ג'ינפינג כבר הקטין את החירות בארצו, ואין בינתיים כל סיבה להניח שהוא התחרט או עומד להתחרט.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny