"תאמין לי, אם תסתובב פה בלילה לבד, לא יקרה לך כלום"

התרגשות משונה אופפת אותי כשאני יורד מקו 66 ברחוב טרומפלדור בפתח תקווה. זה הקו של ילדותי, עורק החיים שהיה מחבר אותנו לתל אביב. אני עולה ברגל ברחוב פרנקפורטר, עוצר ליד בית מספר 21, הבית שבו גדלתי. אין לי הרבה זיכרונות משם, ובכל זאת: הגוף זוכר.

הגוף זוכר הרבה. אני הולך בדרך שבה הלכתי לבית הספר היסודי ממ"ד "נצח ישראל בנים", בדיוק באותו מסלול. הנה הבית של יגאל, הנה הבית של אריק, הנה הבית של חובב - חברי ילדותי שלא פגשתי כבר עשורים. אני עומד רגע ליד "גן חנה". חנה מזמן מתה. הגננת יוצאת החוצה ושואלת אם אפשר לעזור. "את יכולה להחזיר את הזמן לאחור?", אני שואל. לא, היא עונה. אז לא, תודה.

בפלאפל חתוכה ברחוב ההסתדרות פינת מונטיפיורי היינו עוצרים לאכול חצי מנה וטרופית. עכשיו יש שם המלצה ממוסגרת של אורי אורבך ז"ל שמספר שנהג לאכול שם. אני משחזר את ארוחת הילדות. "הכול טוב?", שואל המוכר שרואה אותי בוהה בפיתה. הייתי אוכל פה לפני שלושים ומשהו שנה, אני אומר לו. למדת בנצח כמו כולם? כן. גם אני, הוא אומר. זוכר את ליטמן המורה למלאכה?, הוא שואל אותי תוך כדי מילוי פיתות ללקוחות אחרים. בטח, אני אומר, היה נותן לנו מכות.

חצי מנה פלאפל ומיץ ענבים - עוגיית המדלן של ילד פתח תקוואי. טעים. הגוף זוכר. אני יורד ברחוב נורדוי לכיוון בית הספר, מחפש את עץ השקמה שעליו חרטנו את שמותינו. הוא נכרת מזמן והיום עומד שם בית כעור. בכלל, הכול כעור ונהדר כמו שזכרתי. בית הספר היסודי שלי הפך לפני שנים לאולפנא לבנות חרדיות. אני ממשיך ישר, פונה ימינה לרחוב חיים עוזר וקונה משולש בפיצה USA, לא רחוק מסיני ספיד. מהפכה. הטעם אותו טעם.

אבל לא באתי הנה לטיול שורשים. באתי כי לאחרונה חלה הידרדרות ביחסי התושבים וחסרי המעמד מאריתריאה בפתח תקווה, ששיאה היה בניתוק של כמה עשרות דירות (העירייה אומרת 25-30, אחרים טוענים שמדובר ב-50) מחשמל ומים. זה קרה לפני כשבוע וחצי, בשיא הקור.

מה שקרה בפתח תקווה - העיר החמישית בגודלה בישראל - קרה בהמון מקומות אחרים, בארץ ובעולם. המון שכונות חדשות נבנו בה, והמרכז התרוקן ונזנח והפך להיות בזאר ביזארי; רצף של שווארמיות וחנויות בגדים בזיל הזול. מי שנשאר לגור בו הם אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לצאת (כמו המשפחה שלי, שעברנו לשכונת כפר גנים כשהייתי בן 10). היא עיר צעירה - 44% מתחת לגיל 30 - גדולה ועשירה. אבל המרכז זקן ועני.

אני פוגש לקפה את דובר העירייה, חזי חקאק, איש חביב ונבון. חוסר הסובלנות לזרים זו מכה עולמית, הוא אומר. זו אמנם פתח תקווה, אבל גם אנחנו חלק מהעולם. יש גזענות פה, כמו בכל מקום, וזה כואב לו. יש אנשים, גם חברי מועצה, אומר חקאק, שמארגנים הפגנות נגד הזרים ומנסים לעשות הון פוליטי. למי זה עוזר? הם אנשים, אנשים כמוך וכמוני.

דבר אחד אפשר לומר לזכות המרכז המרופט של פתח תקווה. באין קניון נורמלי, הוא חי ושוקק וצבעוני. שום קניון בעולם לא ישווה לרחוב מלא אדם וחיים; עם המשוגעים שמדברים לעצמם, צעירים עם עגלות, בעלי כלבים, מזללות, ספסלים לבהייה. כמה סוליות נעליים שחקתי במדרכות האלה? כמה תקוות וחלומות טוויתי ברחובות האלה? הפתח תקוואי שהייתי והתל אביבי שאני פוסעים יחד לאט, יד ביד, נהנים זה מחברתו של זה.

אני יורד למדרחוב ההגנה, והוא חמוד כמו שזכרתי, אבל הרבה פחות יוקרתי. גם הוא רצוף בזארים. בעלי העסקים מדברים על ירידה חדה בפדיונות ועל "פחד משחורים". השעה שתיים בצהריים וכל האריתראים שאני מתקשר אליהם עדיין בעבודה, אז אני יושב ושותה בירה ב"עיר הבירה". המוזג, מקס, בן 25, מספר שבחמש הכול מתרוקן.

ממול, הבית ברחוב ההגנה 25 שכל דייריו אריתראים עומד ריק. בחודשים האחרונים היו פה כמה שריפות בגלל פיצולי הדירות. באחת מהן נהרג אדם, וילדה בת שלוש שפתחה חלון כי נחנקה מהעשן נפלה מקומה שלישית ישר על החנות של "כל פריט ב-1 שקל". ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי, אומר מקס. כל הזמן יש פה שריפות, הוא מוסיף ומצביע: בבניין הזה, בבניין הזה, בבניין מאחורה. הם מדליקים מדורות בתוך הבתים כי אין להם חשמל. האמת, הם לא אנשים אלימים, הוא מודה, אבל זה לא מונע מהשאר לפחד ללכת. לא מתערבבים פה, הוא מספר - הרוסים עם הרוסים, האתיופים עם האתיופים והאריתראים עם האריתראים.

אין מה לעשות פה בעיר הזאת, טוען מקס שבא מאוקראינה, וחושב לעבור לדנמרק. עכשיו באו הנה גם הרבה רומנים, הוא אומר, והם אהבלים. הוא מודה בפה מלא כי הוא גזען, "ואני גאה בזה".

בכלל, דבר משונה קורה לי בביקור הזה: ככל שהפתח תקוואי שאני פוגש הוא ישראלי ותיק יותר - כך הוא פחות גזען. אין שום נתון סטטיסטי שיתמוך בזה, אבל זה מה שראיתי. המוכרים בשוק ובעלי העסקים תומכים באריתראים - עבורם הם בני אדם, עובדים חרוצים. העולים מחבר המדינות, שונאים אותם. גם האתיופים, מסיבותיהם הם - אין דבר שפוגע באתיופי יותר משחושבים שהוא אריתראי - מדינה שכנה בסך הכול.

שלוש בירות אחר כך אנחנו הולכים לרחוב ברון הירש, הרחוב של השוק. לא הייתי פה לדעתי שלושים שנה, אבל מתברר שאני עדיין זוכר - או לפחות הרגליים שלי זוכרות - את כל דרכי הקיצור, בין הסמטאות, החניונים והחנויות. אנחנו פוסעים ברחוב חובבי ציון ומגיעים לרחוב ברון הירש 15 - עוד בניין שנותק. בכניסה אנחנו פוגשים את טעמי ("כמו החטיף", הוא צוחק). בן 31, שבע שנים בישראל, שש מתוכן בפתח תקווה. הוא עובד בסופר "תעמיסו".

אנחנו עולים במדרגות הבניין העלוב שכל דירותיו מחולקות. באחת מהן גן ילדים. הגננת מסרבת לתת לנו להיכנס. בכלל, כולם די מפוחדים ואפשר להבין אותם. ממי לפחד? ממי לא. מבעלי הבית, מהעירייה, מהמשטרה, מהמדינה, מהתקשורת.

רבים לא מוכנים להצטלם, בטח לא לצלם בדירות המחולקות. אנחנו מקבלים רשות להציץ לאחת מהן שפוצלה לכמה דירות חדר - כל אחד בין 1,900 ל-2,300 שקל לחודש. הרבה ישראלים עם מעט מאוד לב עושים הרבה מאוד כסף מהדירות המפוצלות האלה. חלקם רכשו בניינים שלמים וחילקו אותם. אם האריתראים פוחדים לדבר, עם העבריינים האלה בכלל אין סיכוי.

איך חיים בלי חשמל? קונים אוכל טרי, מכבסים במכבסות או אצל חברים, מחממים מים על גז ואת הטלפונים מטעינים בעבודה. המצב קשה, מספר טעמי. בבניין הזה כולם אריתראים וערבים. רבים מהם עזבו, ולמעט גן הילדים ועוד דירה אחת - לא נשאר איש בבניין. מישהי ילדה פה בימים שלא היה חשמל, הוא אומר, זה היה ממש קשה. בעל הסופר הסכים שימשכו חשמל, שיהיה לה משהו, אבל איך אפשר בחורף הזה בלי מזגן ובלי דוד?

גם קשה מאוד למצוא דירות חדשות, הוא מספר - ואת דבריו מאששים כל חבריו, דניאל, מדאני, אוואט, סמואל. "אנשים אומרים לנו: אתה אתיופי או אריתראי? אריתראי? אז לא רוצים אותך. ככה. בחיי שאני לא מבין מה הבעיה. כל האנשים פה טובים, אף פעם לא היו לנו בעיות פה - אף פעם לא אמרו כושי או דברים כאלה. כלום. אוכלים יחד, שותים יחד, הכול".

אף על פי שהסטטיסטיקה מאשרת שהם לא יותר אלימים או עבריינים מאף קבוצה אחרת, ואפילו פחות ("אנחנו עובדים מהבוקר עד הלילה, לפעמים בשתיים או שלוש עבודות. קמים בבוקר, הולכים לעבוד וחוזרים הביתה"), הרי שפה ושם היו התנגשויות. רובן נגמרו לרעת האריתראי. כמו במקרה של באביקר אדו אבו עלי, שבדצמבר ניסה לדבר עם כמה בנות מחבר העמים, וחבורת נערים הרגו אותו במכות. שניים מהם עדיין עצורים.

זה היה אירוע קיצון אחד. אירוע שני התרחש לפני כחודש וחצי. ראשיד איברהים עבדאללה (הוא מתל אביב, מזכיר טעמי, לא מפתח תקווה) פרץ לדירה ברחוב אברבאנל ועל-פי החשד תקף מינית ילדה בת 12. לאירוע הנוראי הזה הייתה תרומה נכבדת להעכרת האווירה.

"אם תסתובב פה בלילה לבד, לא יקרה לך כלום, תאמין לי", אומר טעמי. "ובכל מקרה, אנחנו לא יודעים כלום - אף אחד לא קיבל שום התראה, לאף אחד לא אמרו כלום. יום אחד באו וניתקו. חלק מהאנשים שבדיוק היו בבית שאלו מה זה ואמרו להם: זה בגלל שאתם מאריתריאה".

אנחנו עולים לגג הבניין להשקיף על השכונה. אשתו של טעמי בהיריון ראשון. הם נפגשו בארץ. הוא מספר סיפורי זוועה מהבדואים בסיני. שמעתי כבר כמה כאלה, אבל גם אלף האזנות לא יקהו את הזוועה. עינויים והרעבה ומכות חשמל ומה לא. לחשוב מה האנשים האלה עברו כדי להגיע הנה.

אנחנו יורדים מהגג, בחדר המדרגות עוד שומעים את הילדים מהגן הקטן בוכים. בלב כבד אנחנו עולים חזרה לכיכר המייסדים. השמש עוד בשמיים. במזנון אור שבפינת הכיכר אנחנו פוגשים את סוזן שאול, בעלת המזנון. המצב בכיכר, היא אומרת, מאוד השתפר מאז שהקימו את תחנת השיטור הקהילתי. הם כבר מזמן לא משתוללים פה, לא השחורים ולא הרוסים, היא אומרת. אבל בשבע בערב הכול נסגר פה, אין מה לעשות. הם בני אדם, אומרת סוזן, בני אדם כמוך וכמוני. הם מתחתנים ונולדים להם ילדים. מה אפשר לעשות?

הבעיה הכי גדולה פה, כך סוזן - ואליה מצטרף אליהו שיושב ושותה גולדסטאר - זה שאין פה שירותים. בכל הכיכר הענקית הזאת אין שירותים אחד. אנשים מחרבנים ומשתינים פה. אתה יודע איזה סירחון יש פה בבוקר כשאני באה? למות.

אנחנו הולכים לבניין העירייה לפגוש את ראש העיר יצחק ברוורמן.

- אתה גזען, מר ברוורמן?

"לא".

ניתקת עשרות אנשים, כולל משפחות עם ילדים, מחשמל ומים בשיא החורף. איימת לגרש אותם בעמוד הפייסבוק שלך. אמרת ש"לראות שחורים שותים בירה בכיכר זה לא נעים".

"את הדבר האחרון לא אני אמרתי. ציטטתי משפט שאחד התושבים אמר ובכל העיתונים עשו מזה חגיגה. אני אמרתי לתושבים שהאנשים האלה - העובדים הזרים או הפליטים או איך שלא קוראים להם..."

- חסרי מעמד.

"חסרי מעמד... הם לא מהווים סכנה. את זה בקושי הזכירו. בכל מקרה, אני בכלל לא במלחמה נגדם, אלא נגד תופעת הדירות המפוצלות. יש פה אלפי דירות כאלה. זה לא רק לא חוקי, זה גם מאוד מסוכן. היו פה שריפות, אנשים נהרגו. הכול יצא פשוט ביחד במקרה. המלחמה שלנו נגד בעלי הדירות והניתוק מהחשמל והאמירה הזו על השחורים והבירה. אבל הם לא קשורים אחד לשני".

- אז תילחם בעבריינים, לא באנשים החלשים ששכרו מהם בתום לב.

"אנחנו עושים את זה, מה אתה חושב. אבל אתה יודע כמה זמן זה לוקח? שנים. הכול נגרר בבתי משפט ובסוף נגמר עם קנס עלוב. היינו צריכים לעשות משהו. הרי אם לא הייתי עושה כלום והיו עוד שריפות והרוגים - מה היו אומרים? שאני גזען כי אני מזניח אותם. אתה מבין?".

- אני מבין את המלכוד שלך ושל ראשי ערים נוספים. המדינה זורקת את הבעיה מאחד לשני ולא עושה כלום. ובכל זאת, גם לך יש אחריות.

"נכון. ואף אחד לא האשים את המדינה, רק את איציק ברוורמן הגזען. ויש לי גם אחריות לתת תחושת ביטחון לתושבים, לא? אז נכון שלתחושה שלהם אין בסיס, אבל זו תחושה, ואנחנו צריכים להתמודד איתה. אנשים פוחדים שהילדה שלהם הולכת לבד ברחוב. אתה הרי יודע מה היה פה, נכון? עם הפריצה והתקיפה. זו לא תחושתי, אבל ביטאתי את תחושתם. זו תפקידי. אני חסר אונים. כל מה שאני עושה לא טוב. קח לדוגמה את החינוך. מומחים פדגוגיים המליצו לנו לרכז אותם בכיתות נפרדות כדי לגשר על הפערים - אז אומרים שאני בונה להם גטאות. אני רוצה לשלב אותם בכיתות, אז התושבים כועסים עליי. ביקשתי מההורים של הילדים האלה הוכחה שהם גרים בפתח תקווה - אמרו לי שאני רודף אותם. אבל איך אני יכול להיערך לשנת לימודים אם אני אפילו לא יודע כמה ילדים יש?".

- כמה יש?

"מעל מאה. אז אני סופג את האמירות האלה שאני גזען, אבל פועל מנימוקים אחרים. הדירות זה עסק שאנשים עושים על גב של אנשים מסכנים. אני חתום על הצווים, אבל זה לא מגזענות, חלילה, רק מתוך דאגה לעיר ולתושבים שלה. כולל החלשים".

מנהיג ציבור אמיתי היה עומד מול התושבים שלו ואומר להם לא לשפוט אנשים לפי צבע העור שלהם. מתעקש להסביר שוב ושוב שהם לא מסוכנים. זה מה שראוי היה לעשות.

"תמיד יגידו עליי דברים, כי שום דבר לא טוב לכולם. אני אומר למדינה - תחליטי. רק תחליטי. תני להם מעמד, שיוכלו לעבוד וללמוד ולקבל זכויות וטיפול רפואי והכול. רק תחליטי, אל תפילי הכול עליי. אני לא מצליח להתמודד. אין לי כלים".

כל ראשי הערים אומרים אותו דבר. כשאתם רוצים לעשות משהו, אתם שולטים בעיר. כשאתם לא רוצים, המדינה אשמה.

"הכול מאוד מורכב, זה מה שאני אומר. יש לנו פה בין 7,000 ל-10,000 עובדים זר* חסרי מעמד. זו לא בעיה שהתחילה אתמול וזו לא בעיה שהתחילה בפתח תקווה. אז אם אין פתרון - אל תעמידו אותי בכיכר העיר".

אנחנו חוזרים לכיכר העיר. הערב ירד, החנויות הולכות ונסגרות, הכיכר מתרוקנת מאנשי היום ומתמלאת באנשי הלילה. רק חלקם אפריקאים. כולם יושבים בשקט. אני מדבר עם כמה אריתראים, עם שישאי וקיבורם ואברהם וקיפלום - כולם פוחדים להצטלם, אבל אין להם בעיה לדבר. אנשים עייפים, באו ממשמרת היום לנוח שעה-שעתיים עד שייצאו למשמרת הלילה.

משום מה, הם אוהבים את פתח תקווה ואת תושביה. חלקם פה שנים, חלקם הגיעו לא מזמן - משוחררי חולות שנאסר עליהם לחזור ולעבוד בתל אביב ובאילת. הם הגיעו הנה, מה שהופך את פתח תקווה באופן רשמי לאחת מהערים שיש בהן הכי הרבה חסרי מעמד.

מאחורי העייפות שבעיני כולם עומד דוק של עצב ואובדן. הם מספרים על איך זה להיות בצד השני של היד החזקה; אין דירות חדשות להשכרה. כשהחברים מהדירות המנותקות באו להתקלח ולשהות כמה ימים אצל אלה שדירותיהם עוד חוברו - איימו בעלי הדירות שיעיפו גם את אלה וגם את אלה. עבריינים עלובים ואלימים.

לפני הבית שברחוב ברון הירש 8, שעדיין לא חובר מחדש לחשמל למרות צו של בית משפט, אנחנו פוגשים את סטיב וליצ'וב ובנם יונתן בן ה-4. הם עכשיו גרים בדירה של חברים. החבר יונאס, בן 26 ("נכון אני נראה בן ארבעים? זה בגלל הצרות"), מספר שעל אף הכאב והצער, עוד מעט הוא ייאלץ לבקש מליצ'וב ומסטיב לעזוב, אחרת יגרשו גם אותו ואת שלושת שותפיו מהדירה. לאן תלך המשפחה הקטנה? אין להם מושג.

גם השוק הולך ונסגר, נשטף במים המזרימים את כל הסירחון אל הרחוב. עצוב וחשוך וקריר. המשפחה הקטנה לא ששה להצטלם; בשביל מה זה טוב? שואלת ליצ'וב, מה זה יעזור לנו? כולם אומרים שהם יעזרו לנו - אבל בסוף שום דבר לא עוזר. אולי נצטרך לעזוב לפרדס כץ.

אנחנו חוזרים לסיבוב אחרון בכיכר המייסדים הריקה והקרה. אין שחורים ששותים בירה. גם המדרחוב מתרוקן. מקס ושלושה חברים יושבים ב"עיר הבירה". אנחנו שותים בירה אחרונה ואני עולה על קו 66 לתל אביב כמו ניצול מספינה טרופה שנאחז בקרש צף על מים סוערים.