"הייתי צריכה הרבה ביצים בשביל להפוך לאמן עצמאי"

במקביל לאלבום החדש שלה, שייצא במאי ושאת מימונו היא מגייסת בימים אלה בגיוס המונים, עבדה דנה ברגר עם בן זוגה עדי שרון על תקליט באנגלית שמיועד לחו"ל. אם את זרעי השירים באלבום הסולו שלה כתבה בדירה מול הים ברחוב הירקון בתל אביב, שהפכה "לחדר משלה" - הרי שהמנגינות לשירים באנגלית נבטו בה תוך כדי עבודה במטבח, בבית הקרקע שלהם בהרי ירושלים.

"אחת המגבלות בבית שלנו היא שהאולפן של עדי יושב מעל הסלון ואין לו דלת", היא מספרת. "אם מישהו מנגן, אז כל הבית הוא חלק מהסשן, והאלבום הזה נוצר בזכות זה. כשעשיתי כלים וטיגנתי ביצים, והוא יצר מוזיקה אלקטרונית. פתאום צצו לי מנגינות והייתי רצה אליו, 'תקליט, תקליט, יש לי מנגינה', ובינתיים הביצה נשרפת. המגבלה הפכה למתנה, ולחשוב שכמעט לא לקחנו את הבית, כי לא הייתה דלת", היא צוחקת.

- זאת הפעם הראשונה שאת שרה באנגלית?

"שנים אמרו לי 'תשירי באנגלית', וכשהתחלתי, זה לא היה כמו היום, שהדלתות פתוחות לעולם. לעצמי תמיד ג'מג'מתי באנגלית".

- יש לך אנגלית ברמה מספיק גבוהה?

"ברמה של בחינת בגרות, אבל אבני הבניין המוזיקליות שלי היו באנגלית - חוץ משלום חנוך ומחוה אלברשטיין. הגרעינים של השירים שכתבתי היו באנגלית, והייתי צריכה לשבת על התחת עם אתרים של חרוזים ועם מילונים. זה פתאום קרה. פתאום הרשיתי לעצמי".

- עם שני ילדים בבית, את מעזה לחלום על קריירה בינלאומית?

"אני מרגישה את הפניות הטכנית והרגשית כשהם בני 14 ו-8, ולראיה - עשיתי שני אלבומים. תומכי האלבום בעברית יקבלו את האלבום באנגלית כצ'ופר".

- בדף ההדסטארט שפרסמת, כתבת שחברות התקליטים נאלצו לשנות את התוכנית העסקית שלהן, ולקחת נתח מזכויות היוצרים של האמנים. מה זאת אומרת, נאלצו?

"מכיוון שאנחנו חיים בעולם קפיטליסטי מסריח, אי אפשר לצפות מחברות התקליטים שידאגו לך כמו אימא. אני לא משתייכת לקבוצה שהופכת אותן לדמונים, למרות שאני מתומכי 'חוק איה כורם'. כשאתה אמן צעיר, אתה מוכן לתת הרבה כדי לקבל את ההזדמנות, ומכיוון שהמודל העסקי של הדיסק הפיזי פשט את הרגל, הן היו חייבות להמציא את עצמן מחדש. רוצה שנשקיע בך? תן לנו 50% מההופעות ומזכויות היוצרים ונהפוך לשותפים. זה לא שטני".

- זה לא כלכלי לאמנים, ובכל זאת הם מסכימים.

"כי הם חושבים שאין להם ברירה, ולי לא בא על זה. הייתי צריכה הרבה ביצים אחרי כל-כך הרבה שנים עם חברות תקליטים, כי אני מהדור הישן, בשביל להצטרף לעולם החדש ולהפוך לאמן עצמאי. זה לא בא מהשרוול. אני רגילה שיש לי גב כלכלי. להחליט שזהו, NO MORE, ושאני רוצה לעשות את זה עם הקהל שלי, שזה סוג של וודסטוק בעידן שהוא לא כזה. אני מאושרת עם המהלך ועם אנחת רווחה גדולה שאנחנו כבר עם למעלה מ-85% גיוס מה-100 אלף שביקשתי, שהוא סכום הגון".

- שתצטרכי להשלים כי הוא לא יספיק.

"אחרי 9% להדסטארט עצמו ועוד 10% לפרילנסר שמוביל אותי בתהליך, כי לפני חודש בקושי ידעתי לכתוב פוסט בפייסבוק, ומע"מ, אז נשאר פחות מ-70% מהסכום שיספיק למאסטר. את היתר - צילום העטיפה, העיצוב, קליפים, נוכחות אינטרנטית, אני אשלים. אני ילדה גדולה, מה גם שיש לי סיכוי לעבור את ה-100 אלף, ואז יהיה גם לאקסטרות".

- ברור לך שהעבודה שלך רק מתחילה. בלי חברות תקליטים, גם השיווק של האלבום עלייך.

"אז אני מתארגנת אחרת. יש לי את המנהל האישי, שהוא גם המנהל של שלום חנוך, והוא תופר את כל הקצוות - השיווק, ההופעות, היח"ץ, האינטרנט, הדפסה, הפצה".

- וזה עולה הרבה מאוד כסף.

"מה זה עולה... לא יאומן שאני מפרנסת כל-כך הרבה אנשים. מצד אחד, זו זכות גדולה להיות מפעל קטן, ומהצד השני זה כבד אם יש חודש עם פחות הופעות. אבל בזכות הצוות הזה, אני לא מנהלת בעצמי שום דבר, זאת אומרת, אני מנהלת כי אני פולנייה חולת שליטה - אז אני עוברת על הקומוניקטים, מתקנת ו' שנפלה בטקסט, עוברת על חוזים. אבל אם אצטרך לענות בעצמי לטלפונים, לא יהיה לי זמן לכתוב שירים. אגב, מה שמייחד את האלבום הוא שיש לו שבעה מפיקים שונים, וביניהם חמי רודנר ובן הזוג שלי, שעשה איתי שיר אחד".

- לא קל להיות בני זוג באותו תחום.

"מה שמקשה זה ששנינו עצמאים. קשה להיות עצמאי, כי המדינה לוקחת חצי ממה שאתה מצליח להרוויח. יש חודש טוב וחודש פחות טוב, ויציבות היא מצרך נדיר במשפחה של שני עצמאים שמתפרנסים מאמנות".

- אז איך אתם מתמודדים? חוסכים?

"איזה חוסכים? לומדים להתנהל נכון. רק בשנים האחרונות הבנו שאת הכסף של המע"מ ומס הכנסה צריך לשים בחשבון נפרד, כדי שלא נאכל אותו".

- גם במעבר להרי ירושלים היה שיקול כלכלי?

"זה הרבה יותר יקר מלגור במרכז - דלק, שכר דירה, המחיה מאוד יקרה".

- אז למה לא לגור כבר במרכז?

"יש לנו דירה מקסימה בהרצליה, אבל אחרי 25 שנים בגוש דן, רצינו טבע. הטבע הופך לחלק מהמהות, מהיצירה. זו עוצמה, אבל כדי לחיות בטבע, אתה צריך להיות עשיר. אני הרבה בתל אביב, נוסעת בכל הארץ להופעות, וזה המון דלק. לומדים לא להתרגש כשיש תקופה של הידוק חגורה, מתוך אמונה שאחר כך יהיו תקופות טובות יותר. במקצוע הזה צריך אמונה חזקה בעצמך ולא כל אחד יכול לעמוד בלחץ".

- זו הסיבה שאת גם מלמדת?

"התחלתי ללמד לפני שבע שנים כמתנדבת בעמותת רוח נשית, בתקופה שלקחתי קורסים בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ורציתי לגעת גם בפרקטיקה ולא רק בתיאוריה. קורס הכתיבה שלי התחיל להתגלגל מפה לאוזן. מה שהתחיל בדרך לגעת בבני אדם, הפך לעוד פרנסה, והגעתי למצב שאני נאלצת לדחות הצעות כדי שיהיה לי זמן לכתוב בעצמי".

- ובתוך כל זה, איך מתחזקים קריירה כה ארוכה?

"צריך מאוד לאהוב את מה שאת עושה ולאו דווקא להיות צמודה לרוח הזמן, כי שיר טוב באמת לא צריך ציפוי עדכני. אני מעדיפה להישאר במקום קלאסי שמשרת את המילים והמנגינה. וכן, התבגרתי. פעם היה חשוב לי להוכיח לעצמי ולעולם שאני מגניבה והמוזיקה שאני עושה דומה למוזיקה שאני אוהבת להאזין לה".

- עד כמה הבחירה להשתתף ב"הישרדות" הייתה שיווקית?

"אחרי סרבנות ארוכת שנים לתוכניות ריאליטי, מתוך מיצוב של עצמי בעיני עצמי כזמרת איכותית שלא מתמסחרת, היה אלמנט של משבר גיל ה-40, רצון לנער ולערבב את חבילת הקלפים ודווקא בדבר שהכי לא מתאים לי. זה נחמד לחבק את העקרונות שלך על הספה בהרי ירושלים, אבל קיבלתי תגמול הולם והלכתי לפרנס את המשפחה בסכום של שנת עבודה, וזה לגיטימי. והיה גם הרצון לעלות עוד כיתה, להביא עוד אנשים להופעות, אבל אני חושבת שאם לא היה המשבר הזה, זה לא היה קורה".

- בדיעבד, את מצטערת על ההרפתקה הזאת?

"אם הייתי אדם שמצטער על דברים, אז כן, הייתי מצטערת. אבל אני לא. זאת הייתה חוויה מאוד לא נעימה, שהביאה אותי למקום טוב יותר בזוגיות, בחלוקת התפקידים בבית, והבהירה לי לאן אני רוצה להגיע. סביב גיל ה-40 צריך להתעקש להישאר ערים ואני לא רוצה לישון כאדם וכיוצרת".