מרצים חורגים לאקדמיה

ההעסקה הפוגענית בחסות המל"ג

סטודנטים באוניברסיטה / צילום: איל יצהר
סטודנטים באוניברסיטה / צילום: איל יצהר

הסגל האקדמי באוניברסיטאות ובמכללות מורכב מכמה קבוצות העסקה: הסגל הבכיר שהעסקתו קבועה ומסלולי הקידום שלו תלויי מחקר. הסגל הזוטר ועמיתי ההוראה והמחקר, שהעסקתם קבועה אך תנאי העסקתם נמוכים מאלו של הסגל הבכיר. שתי הקבוצות הללו מועסקות בתקנים וזכאים להטבות ולתנאים נלווים על-פי נוהלי ות"ת והממונה על השכר באוצר.

הקבוצה השלישית היא "המורים מן החוץ" שמרביתם מרצים זוטרים שעובדים במוסד בין שנה לחמש שנים. בקבוצה זו מעט בכירים שעובדים במוסד מעל 8 שנים, כ-10% מכלל המורים מן החוץ בשנת 2013. מורי החוץ מועסקים על-פי הסכמים זמניים, העסקתם מופסקת מדי סמסטר אם המורה הוזמן ללמד סמסטר אחד, או מדי שמונה חודשים אם המוסד מעוניין בהעסקתם לשנה אקדמית אחת. מרצים אלה מפוטרים מדי קיץ, ורובם שבים לעבוד באותו מוסד שנה לאחר מכן, ולאחר שהיו בלתי מועסקים לפחות 3 חודשים. בלית ברירה, הזוטרים שבהם פונים לקבל דמי-אבטלה בחודשים שאינם מועסקים.

כיצד קורה שבשנת 2017 עדיין קיימת העסקה פוגענית כזו במוסדות שמלמדים ומחנכים לערכים סוציאליים נעלים? התשובה קשורה כנראה גם להיסטוריה וגם לכוח האינרציה:

מאז הקמת המוסדות להשכלה גבוהה וייסודה של המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) נוצר תהליך היסטורי שמקורו בהעסקה של מרצים בכירים במוסדות חדשים. כאשר נפתחו האוניברסיטאות: בר-אילן, תל-אביב, בן-גוריון וחיפה, הן היו זקוקות למרצים בכירים בתחומים שונים. בשל המחסור באלה בארץ, נאלצו האוניברסיטאות להעסיק מרצים מהאוניברסיטה הוותיקות: העברית, הטכניון ומכון וייצמן, כדי לעמוד בסטנדרטים אקדמיים נאותים.

המרצים הבכירים הועסקו במוסד-האם במשרה מלאה; ואופן ההעסקה הזמנית במוסד השני התאים לרובם כי אינו יוצר מחויבת כפולה. העסקה זו קיבלה הסכמה והכרה בנוהלי המל"ג והות"ת, והיא הפכה לדרך העסקה מקובלת במוסדות שנפתחו בהדרגה משנות ה-90 ואילך. החישוב ליחידת-הוראה גילם בתוכו את כל התנאים הסוציאליים והתנאים האחרים המקובלים באקדמיה, למעט מחקר, והתשלום היה הוגן לאותם מרצים בכירים. זו הייתה למעשה הכנסה נוספת, ששני הצדדים יצאו נשכרים ממנה.

צורת העסקה זו הפכה להעסקה פוגענית עם הרחבת הנגישות להשכלה גבוהה ופתיחת שערי האקדמיה. המערכת האקדמית בארץ נאלצה להתמודד עם הביקוש הגדול להשכלה גבוהה, ועשרות המוסדות שנפתחו. אלפי סטודנטים נהרו לכל המוסדות ולמאות החוגים החדשים שנפתחו. ההעסקה בדרך של "מורים מן החוץ" הייתה נוחה מכמה סיבות:

העסקה זמינה ומיידית - צורת העסקה זו לא חייבה תהליך מינוי מיוחד ולא ועדת מינויים, כמקובל באקדמיה.

מרצים חדשים שברובם לא נקלטו באוניברסיטאות, ובוגרי תארים מתקדמים, נהרו למכללות ונקלטו כמורים מן החוץ.

המוסדות החדשים שנפתחו לא נהנו מתקציבי פיתוח מיוחדים, כי רובם היו מוסדות קיימים ללימודים על-תיכוניים, והם נאלצו להתמודד עם שדרוג תשתיות קיימות והשגת תקציבים גדולים.

המוסדות החדשים התמודדו גם עם חוסר ודאות בהעסקה, כי החוגים החדשים לא הגיעו ליציבות הן מבחינת המועמדים והן מבחינת סגל, ולכן היה קשה להתחייב להעסקה רצופה ומחייבת.

מצד אחד, המל"ג דרשה, בתהליך האישור לפתיחת חוג, סגל יציב; ומצד שני, לא הייתה התחייבות לתקציב הקמה או לפיתוח של אותו חוג, ולכן המוסדות נזהרו בהתחייבויות שלקחו על עצמם.

בכל חוג חדש שנפתח, העסקה בדרך של "מורים מן החוץ" הכרחית גם בגלל חוסר יציבות במספרי הסטודנטים בחוג, וגם בגלל ההכרח להעסיק מתרגלים ומרצים חדשים, שלא תמיד ניתן לעמוד על טיב ההוראה והמומחיות שלהם. בהעסקה זמנית נשמרת האופציה למוסד לערוך שינויים בסגל, לאחר ההיכרות עם המרצים.

גם לבדיקה האקדמית של הוועדות המלוות חוגים חדשים, יש "תרומה" לסוג העסקה כזה, כך לא אחת מוסדות נדרשו להפסיק העסקה של מרצים מסוימים מחוסר התאמה כלשהו.

ניתן למנות סיבות נוספות, אך ברור שלסוג העסקה זה יש היסטוריה, שבמהלכה הוא יצא מפרופורציות עד שהפך לסוג העסקה פוגעני בחסות המל"ג. יחד עם זאת, סוג העסקה כזה לא צריך להיעלם מהנוף האקדמי, כי הוא מהווה ערוץ גיוון שבאמצעותו מוסדות מגוונים את סוג המרצים וההתמחויות שלהם. הוא מאפשר גיוס מרצים מהתעשייה ומתחומי התמחות שונים, כמו אומנות ומומחים שלא באים מדיסציפלינות אקדמיות מקובלות.

למרות זאת, סוג העסקה זה צריך להצטמצם מאוד, כדי לאפשר העסקה רגילה לאלפי מרצים שהאקדמיה היא מקום עבודתם העיקרי. לא ניתן להמשיך ולהעסיק מרצים באופן כזה, אם מדובר במרצים מתחילים שרואים במחקר ובהוראה באקדמיה מסלול לקידום ולפרנסה. התהליך למיגור התופעה החל, ויפה שעה אחת קודם. יש להפוך העסקה זו למסלול רגיל עם כל התנאים המקובלים ברמות ההעסקה של זוטרים, כדי ליצור עתודה של מרצים בכירים שיכשירו את אלפי הלומדים לתואר ראשון בעתיד.

■ הכותב הוא מנכ"ל ור"מ (ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות) ומנכ"ל המכללה האקדמית אשקלון