תסמכו על הפרקליטות

עשרות החקירות המשטרתיות נגד אישי ציבור ועובדי מדינה בשנים האחרונות מעמידות את המשטרה באור הזרקורים, ובדרך-כלל לא לטובה. כולם מייחלים למוצא פיו של אגף החקירות - האם ימליץ להעמיד לדין את פלוני או אלמוני. בכך מושך האגף אש לכיוונו ויוצר קרקע פורייה ללחצים, תוך ממשק מאוד מטריד ובעייתי, בין פוליטיקה, עסקים ולעתים אף תרבות וספורט לבין משטרה.

יותר ויותר מתברר כי המלצת המשטרה היא נוהל בלתי יעיל, שיוצר בלבול בין שתי פונקציות ארגוניות: בעוד המשטרה קיימת כדי לחקור, הפרקליטות נועדה להחליט על סמך הממצאים. יותר מזה, המלצת המשטרה מקשה על הפרקליטות לקבל החלטה אחרת, ואם אכן היא מחליטה אחרת, הפרקליטות נאלצת להתגונן ולהסביר את החלטותיה, שבעיני התקשורת והציבור הן כבר "נגועות" לאור המלצת המשטרה.

נזכיר כי בראשית השנה שעברה הצהיר המפכ"ל, רב-ניצב רוני אלשיך, כי הוא שוקל לבטל את הנוהג של המלצות על גורל תיקי חקירה המועברים לפרקליטות. בתקשורת נמסר אז כי פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, והיועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודה וינשטיין, הסכימו עם המפכ"ל ותמכו בגישה, שלפיה אין צורך בהמלצות המשטרה בתיקי חקירה המוגשים לפרקליטות. לעמדה זו קדמה גישתו של השר לביטחון פנים בעבר, עוזי לנדאו, שכבר ב-2002 הורה למשטרה להפסיק לצרף המלצות בסיכום תיקי חקירה.

מפכ"לים רבים לאורך ההיסטוריה נאלצו ממילא להתמודד מול לחצים פוליטיים בעקבות חקירות אישים, ואין טעם להכביד עליהם. הרצל שפיר סולק מהמשטרה בשל סירובו לחשוף בפני השר הממונה דאז, יוסף בורג, את חומר החקירה נגדו, שכונה "תיק אפרסק". יעקב טרנר טען כי הועבר מתפקידו כיוון שסירב לדרישת השר הממונה באותה עת, משה שחל, להחליף את צוות החקירה ב"פרשת דרעי". אסף חפץ הכעיס את השר הממונה עליו, אביגדור קהלני, שטען כי לא עודכן על כוונת המשטרה להמליץ לפרקליטות להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה דאז והיום, בנימין נתניהו, בפרשת "בר-און-חברון".

נושא זה מזמין דיון נרחב יותר בשאלה - היכן מקומה של התביעה המשטרתית, הן בשאלות של חקירת אישי ציבור, והן בכלל. מספר ועדות ציבוריות וניירות עמדה - בין היתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה - הביעו דעה כי יש להעביר את התביעה המשטרתית לאחריות של הפרקליטות, או של משרד המשפטים, גם אם פתרון זה כרוך בהיערכות ארגונית, תקציבית, חוקית והסברתית ענפה.

למעשה, הממשלה כבר החליטה בשנת 2001 להביא לאיחוד בין התביעה המשטרתית לפרקליטות, אך החלטה זו לא יושמה עד היום, בעיקר בגלל נימוקים תקציביים.

נזכיר כי בניגוד לדימוי המקובל, לא הפרקליטות היא שמגישה את רוב כתבי האישום בישראל, אלא התביעה המשטרתית. הפרקליטות מגישה את כתבי האישום בעבירות החמורות יותר, ואילו התביעה המשטרתית בעבירות החמורות פחות. אולם ממצאים רבים מעידים כי שיקול-הדעת של הפרקליטות קפדני ואיכותי מזה של התביעה המשטרתית. למשל, שיעור גבוה יותר של ביטולי כתבי אישום בתיקי התביעה המשטרתית עשוי ללמד על שיקול-דעת שגוי.

שאלה יסודית אף יותר היא - האם יש בידי אגף החקירות של המשטרה את הכלים הנדרשים לחקירות מסובכות ומורכבות של פשיעה חמורה, פשיעה מקוונת, הלבנות הון, טרור, סייבר-טרור וכיו"ב, פשעים שמאפיינים את העידן הנוכחי. אין על כך תשובה ברורה, וייתכן שכדאי לשקול הקמת גוף חקירה אזרחי, דמוי ה-FBI האמריקאי - במשולב או במנותק מהשב"כ - שיהיה בעל יכולות לעסוק בפשיעה חמורה.

ממילא ידיה של המשטרה עמוסות בשלל תפקידים ומשימות - משמירת הסדר הציבורי ועד ביטחון פנים, תוך מגבלת משאבים קשה. תהיה בכך גם תשובה לבעיות שהצגנו קודם, בכל הקשור לנוהל של המשטרה להמליץ על העמדה לדין בתום חקירות אישי-ציבור.

לסיכום, יש לבטל את הנוהל שלפיו המשטרה מגישה תיקי חקירה לפרקליטות עם המלצה על העמדה לדין. ההחלטה אם הראיות מצדיקות העמדה לדין היא החלטה משפטית-מקצועית - ואיננה עניין למשטרה, שממילא עמוסה בשלל משימות ותפקידים חיוניים וחשובים.

■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי פטנטים, מ"מ ראש מועצת עומר וחברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.