בתחילה, כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. חזרה ונשתכחה במאה ה-20, ארי אלון ושותפיו יסדוה. אבל הם כבר ביקשו לייסדה כתורה שונה בתכלית.
התנועה הציונית מבראשיתה התאפיינה בהתרחקות מהדת, כחלק מהרצון ליצור הנגדה ליהדות הגולה. הדור הראשון והדור השני למפעל הגדול הזה עוד הכירו היטב את ספרות המקורות של היהדות, אבל אלו שבאו אחריהם הרבה פחות. וכך, ארון הספרים היהודי-דתי נותר במידה רבה במרחבי ידיעת המיעוט הדתי והחרדי.
המציאות הזו עוברת שינוי בעשורים האחרונים, כאשר יש עניין גובר בציבור החילוני בספרות הדתית הענפה, אבל באופן שתואם את ערכי העולם בימינו. אחד המבשרים המשמעותיים של המגמה הזו הוא ארי אלון. מי שגדל בביתם הציוני-דתי של רות ושופט העליון מנחם אלון ז"ל ומגדיר את עצמו כדרשן חילוני, נמנה בשנות ה-70 עם מייסדי המדרשה באורנים - אחד המוסדות הראשונים בארץ שפעלו לפיתוח לימודי יהדות מתוך השקפה שאינה דתית, ולפני כעשור היה ממייסדי הישיבה החילונית בינה.
אלון עושה הכול, כך נדמה, כדי לחלן את התורה, התלמוד, המדרש, ההלכה והאגדה. לפיכך, כשהוא נדרש לנושאי האקטואליה של הזמן האחרון, לא לגמרי ברור אם ביקורתו זועקת יותר ממעמקי השקפתו החילונית, או מחרדתו לכבודה של התורה, באופן שהוא רואה אותה.
כך למשל, כשהוא נדרש לסוגיית השירות בצה"ל במגזר החרדי. הנושא הזה עלה לאחרונה לכותרות סביב ההתנכלויות לחיילים חרדים, בובת החייל שנתלתה במאה שערים באמצע מארס עם הכיתוב "חרד"ק החוצה", והפגנות אלימות, בעיקר מצד מה שמכונה "הפלג הירושלמי".
"כל חילול הקודש הזה פוגע קודם כול בערך תלמוד התורה. רק אחר כך זה שחיתות, חוסר מוסריות וטמטום של כל ממשלות ישראל לדורותיהן", אומר אלון בראיון ל"גלובס". "זה חילול קודש, לא רק בגלל שהם גורמים לתורה להיות מזוהה עם חבורת עריקים, משתמטים אוכלי חינם, אלא בגלל שהם גורמים לביטול תורה איום ונורא בחסות האינטרסים הצרים שלהם, ובחסות ראש כנופייתם, הרב שמואל אויערבך. הרי 90% מאלו המוגדרים רשמית כבחורי ישיבה ש'תורתם אומנותם', לא יודעים ללמוד תלמוד. זה ממש כאב לב גדול לראות איזה עלבון הם מעליבים את התורה. אני זוכר כילד את אביו, הרב שלמה זלמן אויערבך, שהיה תלמיד חכם, מעולה וצנוע, ועצוב לראות את ההבדל בינו לבין הדרך המופקרת והשחצנית שמוביל בנו, שהדעות על גדלותו בתורה חלוקות ביותר אפילו בתוך המגזר שלו".
- היית שולח את כולם לצבא?
"בהחלט. ואם הם אינם מתאימים לשירות צבאי, מחשש שמא יתגבר עליהם יצרם הרע, הייתי מחייב אותם לשירות לאומי בקהילותיהם. בכל אופן, הייתי מונע מרובם הגדול את החיוב האכזרי שהרבנים החרדים כופים עליהם - להיות בחורי ישיבה בעל כורחם. זאת שערורייה גדולה שלימוד ערכי כל כך ממשיך להיות חובה שרירותית המוטלת אך ורק על כל הזכרים החרדים, ללא יוצא מן הכלל. קודם כול מפני שכפייה כזו מאמללת יותר מ-90% מהחרדים, שסובלים סבל גדול מתלמוד תורה ונאלצים להצהיר שהם נהנים מהסיוט הזה. אך עיקר השערורייה נובע מכך שלטעמי, אסור שלימוד תורה יהיה חובה. הוא צריך להיות זכות - זכותם הגדולה של יחידות סגולה ויחידי סגולה מכל המגזרים - חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדיים. בכל מחזור גיוס הייתי מקצה כאלף מקומות ליוצרות ויוצרים שנפשם חשקה בתורה, והייתי מחתים אותם לכמה שנות קבע ביחידה הנבחרת 'תורתם-אומנותם'".
- למה רוב בחורי הישיבה החרדים מהווים, לדעתך, עלבון לתורה? הם לא שמים אותה מעל כל יתר הדברים בחייהם?
"לא. הם מתחזים ללומדי תורה, אבל הם לא יודעים איך עושים את זה. הם מדקלמים את תורתם ומשננים אותה מבלי להעמיק בה ומבלי לבקר אותה ולהקשות עליה. תלמוד תורה אמיתי, לטעמי, הוא קודם כול ביקורת על התורה, ורוב לומדי התורה בישיבות החרדיות לא מסוגלים לבקר אותה, ולא יודעים איך ליצור סביבה של דיאלקטיקה נוקבת, שהיא תנאי הכרחי לכל לימוד. ההתעסקות שלהם בתורה אינה אלא דקלום עקר של שאלות ותשובות ולא לימוד יוצר של קושיות ופירוקים. זה שיח אנטי-יצירתי וגם יבש ומשעמם".
- מה ההבדל בין בית מדרש של שאלות ותשובות לבית מדרש של קושיות ופירוקים?
"'מה השעה?' איננה קושיה, כשם ש'השעה שבע וארבעים' איננו פירוק. שאלות ותשובות מהסוג הזה אינן אלא טריוויה, שאת המענה להן ניתן למצוא אצל כל 'רב גוגל' מצוי. היחס הדיאלקטי בין הקושיה לפירוק שוכן הרבה מעבר לתחום האינפורמציה הטריוויאלית. הקושיה מצביעה על פגם מהותי במערכת, והפגם הזה מהווה איום להמשך קיומה. רק פירוקה של המערכת והתקנתה מחדש, יש בהם כדי להצילה מן הפגם המהותי שהועלה על ידי הקושיה.
"לא קל להתעסק בקושיות ופירוקים. החרדים, מעצם מהותם, חרדים להקשות, ומעדיפים לשאול שאלות את הרב, ולקבל את פסיקתו הסדורה כהלכה למשה מסיני. מי שהתורה מהווה עבורו מקור סמכות מאיים, יתקשה מאוד להקשות עליה קושיות מהותיות. רק תלמידים ותלמידות חכמים, יוצרים ומהפכנים שתורתם היא מקור השראה מענג, ירשו לעצמם להקשות קושיות. רק הם יהפכו עוד ועוד בתורתם הנלמדת עד שימצאו את נקודת התורפה האקוטית החבויה בעומקיה.
"יש לדעתי קשר עמוק בין 'פירוק קושיות' של הארמית התלמודית לבין 'פירוק מוקשים' של העברית הישראלית הצבאית. השדה המילולי של פירוק קושיות אינו אלא השתקפות השדה המעשי של פירוק מוקשים. שני השדות הללו הם שדות קיומיים ביותר ושניהם מסוכנים וקטלניים. החיים והמוות הם ביד הלשון המקשה קושיות לפחות באותה מידה שהם ביד הזורעת מוקשים. והאחריות המוטלת על מפרק המוקשים המילוליים, גדולה לא פחות מזו המוטלת על מפרק קושיות הנפץ".
- מהו לימוד התלמוד שאתה שואף אליו?
"לימוד תלמוד - כל תלמוד - הוא חשיפת הפער בין המשנה הרעיונית הסדורה והפסקנית לבין הגמרא הנפשית הסתורה והספקנית שלה. המשנה הסדורה שלי, למשל, מכילה אוסף של הלכות המטיפות לסובלנות, פתיחות, הומניזם, פמיניזם ועוד. לעומת זאת, הגמרא הנפשית הסתורה שלי מסתירה בין כנפיה לא מעט אלימות, קנאות, חרדיות, שוביניזם, יהירות ועוד. תלמודי האישי יתחיל להיווצר רק כאשר אתחיל להיות מודע לפער הטראגי שבין אוסף ההלכות הפוליטי-קורקטי של משנתי לבין אוסף הסתירות שלהן המודחק בגמרא הנפשית שלי. רק ניסיונות כנים לגשר בין משנתי הרצויה לגמרא המצויה שלה, יהפכו את ההתעסקות בהם ללימוד תלמוד. רק שניים האוחזין בסתירות ההכרחיות שבין משנותיהם לגמרותיהם, יהפכו את החברותא שלהם לחברותא תלמודית. וחברותא לומדת כזו יכולה להתחולל אך ורק על ידי מפרקים אמיצים של קושיות נוקבות המערערות על כל השיטה".
ישיבות מעורבות
אחד ממוקדי המתיחות בשנה האחרונה בחברה הישראלית נוגע לשתי מהפכות שמתרחשות בצה"ל בשני העשורים האחרונים - השילוב במקביל של הכיפות הסרוגות והנשים. על רקע המתח זה, השמיע הרב יגאל לוינשטיין ביקורת חריפה ובנימה מזלזלת כלפי בכירים בצבא, להט"בים וצעירות דתיות שבוחרות לשרת בצה"ל. ביקורתו התמקדה בתהליכים בעייתיים לשיטתו שמתרחשים בצה"ל ובקשיים גוברים לחיילים דתיים לשרת בצבא כתוצאה מהם. מאוחר יותר, לוינשטיין התנצל על סגנון הדברים, אך נותר בדעתו לגבי תוכנם.
אלון מצטרף לביקורת הרבה שהופנתה בחזרה כנגד אחד ממייסדי המכינה הקדם צבאית הראשונה ביישוב עלי שבשומרון, אבל ממקום מעט שונה: "החבורה הזו בנוסח לוינשטיין נמצאת בתהליך של פשיטת רגל. הפחד שלהם מארוס (אל האהבה והתשוקה המינית במיתולוגיה היוונית - י"מ), והאובייקטיביזציה של האישה, פוגעים קשות בתהליך התחדשותה של התורה. תהליך פשיטת הרגל נובע מעצם העובדה שבנות מנועות מלהשתלב בתלמוד תורה במכינות ובישיבות שלהם. על פי ההלכה החילונית שלי, ישיבה שאין בה שילוב של בנות ובנים היא חילול הקודש. היא גוזרת על תלמוד התורה שלה שיהיה פגום ומסורס".
- ההצדקה להפרדה נובעת מחשש להסחת הדעת מהלימוד עצמו לנושאים אחרים, שגם אם הם חשובים, מקומם וזמנם הוא אחר. אין בזה טעם?
"אני מכיר את הטיעון הזה וגדלתי עליו. נורא עצוב לשמוע אותו. ממש גורם לי לבכות. לוינשטיין צועק 'שיגעו לנו את הילדות' (הכוונה לצעירות הדתיות, מעצם גיוסן לצה"ל - י"מ), ואני אומר לו: 'תפסיק אתה לשגע את הילדות' - תן להן ללמוד תורה יחד איתכם. ממה אתם מפחדים? הן לא מפחדות. החוויה הכי קשה שאני זוכר כילד בבית הכנסת, זו הדממה המעיקה מעזרת נשים. הפעם היחידה שמותר להן להשמיע קול היא בשעת זריקת סוכריות בבר מצווה. אני יודע שהמציאות הזו השתנתה, למשל עם 'קולך' (תנועה פמיניסטית דתית שמקדמת שוויון במגזר). אני מכיר את הפעילות שם באופן אישי. זה דבר משמעותי שקורה בתוך הציונות הדתית, ואני מאחל להן הצלחה מכל הלב. עד ההצלחה שלהן, תימשך שליטת הרבנים, ונשים לא תוכלנה להיות ראשות ישיבות ולא רמטכ"ליות.
"נער הייתי וגם זקנתי וכבר למעלה מארבעים שנה אני לומד ומלמד תורה בבתי מדרש מעורבים שלומדים בהם נשים וגברים, ובמהלך כל השנים הללו אני מדיר את רגליי מבתי מדרש שמדירים נשים. בתי מדרש מדירים אלו שיגעו לנו את הילדים ואת הילדות".
- מאין הבעיה לתפיסתך?
"זה מה שקורה כשאנשים תקועים כל הזמן עם התורה כמקור סמכות מאיים. כמו למשל כל מחול השדים הזה שהם מחוללים סביב 'קול באישה ערווה' (המקור מהתלמוד לאיסור לשמוע שירת אישה - י.מ). מה הבעיה היום בתודעה הישראלית? שהיא מזהה את התורה עם פונדמנטליזם חרדי מדיר נשים, ומסרבת עדיין להפנים את המהפכה הפמיניסטית המתחוללת בעולם התורה המתחדש. צריך לשחרר את התודעה הישראלית מזיהוי התורה עם חרדים הנאחזים בקרנות המזבח של 'השולחן ערוך' (ספר הלכה משפיע שכתב רבי יוסף קארו נכתב במאה ה-16 - י.מ).
"אני מבין לגמרי את הצורך של חברה, כל חברה, שתהיה לה גם הלכה וגם אגדה, אבל גישת ההלכה החרדית המחמירה עם השולחן ערוך, היא תוצאה ישירה של תהליך הרבניזציה של התורה ושל ארון הספרים היהודי. התורה כלואה בידי הרבנים ורק תהליך של דה-רבניזציה ישחרר אותה".
- מה הם עושים לה כל כך רע לדעתך?
"אם סינדרום דיכוי הארוס לא מספיק בעייתי, אביא דוגמה נוספת מתחום התפילה. צמד המילים 'סידור תפילה' הוא, לדעתי, אוקסימורון גדול. למה אוקסימורון? כי התפילה היא מעצם מהותה הדבר האחרון שמצריך סידור. התפילה מעצם מהותה (בתנ"ך למשל) היא חופשית וספונטנית ואינה מקובעת על זמן, מקום, נוסח פורום (מניין) ומין (רק גברים. נשים לא מצטרפות למניין). הסידור המקובע הזה פוגע בחוויה ובצורך הבסיסיים של כל איש ואישה להתפלל. אז אני מבין שצריך הלכה ומצוות והן צריכות לנגוע במציאות שחיים, אבל צריך להוציא ממנה את הגורמים המקבעים בסגנון הסידור תפילה והשולחן ערוך. הפונדמנטליזם הוא האויב הגדול של התורה. הוא מכלה בה כל חלקה טובה".
- יצר האדם רע?
הביקורת של אלון על ההפרדה בין בנים לבנות בציבור הדתי, מעלה מהאוב סערה שהוא עמד במרכזה לפני כשנתיים. כמו רבים אחרים, דתיים וחילונים, הוא הצטרף למיזם התנ"ך המדובר 929. אלון העלה שם פוסט פרשנות לפסוק "יצר לב האדם רע מנעריו" (בראשית, ח', כ"א), שבו ביקר בנימה צינית פירושים שטענו כי היצר הרע המדובר הוא יצר המין. למשל, הקטע הבא ממסכת שבת ופירוש רש"י אליו: "כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם!"
רש"י: "(מפני) שמתחמם ובא לידי קרי, וזה קלקולו של דור המבול - מוציאים שכבת זרע לבטלה, דכתיב (בראשית, ו', י"ב) 'כי השחית כל בשר' (את זרעו)".
לסיום, אלון פנה בהמלצה: "אי לכך, גברים, אל תתנו ליצר הרע להשתלט עליכם, ואל תעזו לאחוז ב'אמתכם' אפילו כשאתם משתינים. אם לא תשמרו מרחק נגיעה מעצמכם, תטביעו את עולמנו במבול של רותחין".
הפוסט נענה בתגובות חריפות. הרב שלמה אבינר למשל כינהו "תנ"ך בגובה ביוב". מפה והלאה אלון סיים את השתתפותו בפרויקט. לדבריו, בהתחלה כתוצאה מהחלטה של הרב בני לאו, ממנהלי הפרויקט, להשעות את פעילותו בעקבות לחץ כבד מצד רבנים חרד"לים, ולאחר מכן מהחלטה של אלון עצמו לא להיות עוד חלק מהפרויקט, למרות שהרב לאו ביקש להשיבו אליו.
כך או אחרת, אלון לא ממתן את השקפתו ואת דבריו בנושא, בהשוואה לפוסט ההוא. להיפך. לדבריו, "החטא הקדמון של היהדות החרדית הפוריטנית לדורותיה נעוץ, לדעתי, בהפיכת הארוס הטוב ל'יצר הרע'. לידתו בחטא של המושג 'יצר הרע', היא תוצאה ישירה ומרה של מהלך מדרשי פוריטני לפסוק 'יצר לב האדם רע מנעריו', שהמילים 'יצר' ו'רע' מופיעות בו בסמיכות. סמיכות זו הוציאה את הפסוק מהקשרו והובילה גם ליצירתו של המושג הרע 'יצר הרע' וגם לזיהויו של היצר 'הרע' עם הנעורים, שהרי 'יצר לב האדם רע מנעריו'.
"הזיהוי האכזרי הזה של היצר עם הרוע ועם הנעורים הוא מגה-פיגוע פוריטני איום ונורא, שריקושטים שלו מתפוצצים עד עצם היום הזה, הן בשדה המוקשים של הנוער החרדי האנטי-ציוני (בחורי הישיבה המפגינים מכנופיית אויערבך) והן בשדה המוקשים של הנוער החרדי הציוני (הסחבקים הקרביים של לוינשטיין).
"אני לא מכיר רבנים בשני המגזרים החרדיים האלו שמעוניינים בכלל לפרק את שדה המוקשים הזה. בוודאי שה"ה אויערבך את לוינשטיין לא מעוניינים בכך. הם ימשיכו להזהיר בלהט את נעריהם שעליהם לעשות הכול כדי שלא יבואו רחמנא ליצלן לידי שז"ל (שפיכת זרע לבטלה), מפני שהשולחן ערוך קובע בפירוש כי 'אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה' (שולחן ערוך אבן העזר כב א)".
ביקורת על התורה
אלון למד במדרשיית נעם בפרדס חנה. לאחר שירותו הצבאי חזר בשאלה ("לא אוהב את המונח הזה") וחדל לקיים אורח חיים דתי. בשנות ה-70, כאמור, נמנה עם מקימי המדרשה באורנים. בשנות ה-90 שהה בארה"ב, בפילדלפיה, כחבר פקולטה בבית מדרש לרבנים של התנועה הרקונסטרוקטיבית, זרם ביהדות המודרנית, שם הסמיך יותר ממאה נשים וגברים לרבנות, וכשחזר לארץ, היה ממייסדי "בינה". לאחרונה עבר להתגורר מצפון לכנרת, בכפר הקהילתי חד נס ("תמיד אזור הכנרת דיבר אליי. לחיות בגליל זה להיות במאות הראשונות לספירה"). מלבד בינה, הוא מלמד עתה במכון שיטים שבקיבוץ בית השיטה ובמדרשת השילוב בנטור שברמת הגולן - ישיבת הסדר שבה לומדים יחד בנים ובנות, חילונים ודתיים. במהלך השנים פרסם שלושה ספרים וכן עשרות קונטרסים וחוברות דרשניים בנושאים שונים מתולדות הציונות ומדרשים מחלנים על אודות פרשת השבוע.
בספרו האחרון שראה אור, "בא אל הקדש" (הוצאת "ידיעות אחרונות", 2005), הוא לא חושך שבטו מהוראות וסיפורים רבים בתורה. גם על סיפור הגדת פסח, הוא לא פוסח שם (ראו מסגרת). על רקע הביקורת הרבה העולה מהספר, מתאר אלון את הסתכלותו על מקורות היהדות באור מעט אחר. לדבריו, "הפסקתי להתייחס לתורה כמקור סמכות, כדי שאוכל ללמוד אותה. לפני כן לא למדתי אותה, פחדתי ממנה. לא יכולתי להבין איזה עומקים ומרחבים יש בה. היא הייתה בבחינת 'כזה ראה וקדש'".
- אתה אדם שגדל בבית דתי, הוריד את הכיפה ולא מפסיק להפוך בספרות היהודית-דתית, אבל ממקום ביקורתי. ומכל זה בחרת להגדיר את עצמך כ"דרשן חילוני".
"בשנות ה-70 של המאה הקודמת שנאתי להיקרא 'חילוני'. המונח האומלל 'דתל'ש' טרם היה אז, ואני סירבתי לתאר את עצמי כדתי לשעבר, שהפך להיות חילוני. בעולם ה'דתי' שממנו באתי, היה למילה 'חילוני' דימוי שלילי ביותר של ריקנות, ייאוש, חוסר ערכים, סמים ומין, ואילו המילה 'דתי' הכילה בתוכה את כל האור, היופי, החום, הקסם, האושר, הטוהר, האמת, היציבות, הנכונות, הנאמנות, היושר, האהבה, הנחמדות, הנעימות, המקובלות, הזוך והזוהר. באותן שנים הרציתי בעשרות סמינרים ציוניים וסיפרתי לכל שומעיי שאני יהודי ריבוני שהיה יהודי רבני ויצא לחופשי. פעם אחר פעם שיננתי את כל תורתי.
"שנים רבות עברו מאז, ובמהלכן למדתי לאהוב מאוד את ה'חילוני' שבי. בנוסף, למדתי במהלך השנים הללו שחילוניותי נובעת מתוך המשמעות הקדומה ביותר של המילה 'חילוני' המופיעה בתרגומו של אונקלוס מהמאה השנייה למילה המקראית 'זר'. החל במאה השנייה משמעות המילה 'חילוני' היא זר שאינו נמנה עם מעמד כוהני הדת וככזה הוא מנוע מלבוא אל הקודש. הצירוף 'הזר הקרב יומת' מופיע פעמים רבות בתורה ותרגומו הוא 'וחילוני דיקרב יתקטיל'".
- מיהו, אם כך, חילוני?
"כל יהודי (משבט יהודה) או כל ישראלי (מבני ישראל). במילים אחרות: כל ישראל חילונים..."
- אבל מעמד הכוהנים כבר מזמן אינו המעמד השליט בממסד הדתי היהודי. מה אם כך משמעותו העכשווית של המושג "חילוני"?
"אכן, בעידן הפוסט-מקראי איבד המעמד הכהני את כל כוחו, והמעמד הרבני השתלט במקומו על הקודש. העידן הזה נמשך עד ימינו. עד עצם היום הזה עושים הרבנים הכול כדי להיות המתווכים הבלעדיים בין אלוהיהם לבין צאן מרעיתם שאינו אלא עדר של גברים חילוניים שלא הוסמכו לרבנות".
- ומה באשר לנשים?
"כל נשות הקהילה הרבנית הן חילוניות. נקודה. לכולן אסור אפילו לחצות את המחיצה החיצונית החוצצת בינן לבין הגברים, שמחיצה פנימית חוצצת בינם לבין הרבנים. חלק מהנשים האלו הפכו לאחרונה לחילוניות אקטיביות השואפות לבוא אל הקודש, ומאיימות על שליטתם של כהני הממסד הרבני. מעשי החילון שלהן, כך אני מעריך ומאמין, עתידים להסיר הן את המחיצות בין עזרת הנשים לעזרת הגברים, והן את המחיצות שבין העזרה החילונית ל'קודש הקדשים' הרבני. אני מעריך ומאמין שמעשי החילון הקדוש של החלוצות האלו יחישו את תהליך הדה-רבניזציה ויביאו לנו את בשורת האביב הפוסט-רבני".
ארי אלון
גיל: 67
מצב משפחתי: נשוי 4
השכלה: תואר ראשון ושני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית
מגורים: הכפר הקהילתי חד נס ליד הכנרת
המשפחה: בנו של שופט העליון מנחם אלון ז"ל, אחיהם של השופט ספי אלון, השר לשעבר בני אלון והרב מוטי אלון (שהורשע בביהמ"ש בשתי עבירות של מעשה מגונה), וגיסה של הסופרת אמונה אלון
עוד משהו: בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית, זמן קצר לאחר שמונה לערוך את עיתון הסטודנטים "פי האתון", פרצה מלחמת יום כיפור ואת העיתון הוא כבר כתב וערך מהחזית. בראיון קודם סיפר שהמלחמה השפיעה על תהליך חזרתו בשאלה