עו``ד איל ינון, מזכיר הכנסת / צלם: דוברות הכנסת
לפוליטיקאי הישראלי המתוחכם שמבקש להשתמט מחובתו לקבל הכרעות קשות, יש כיום בן-ברית מהוגן ומכובד: איסורניגוד העניינים. קחו למשל את השבתות. במשך ארבע שנים התחמקו שורת פוליטיקאים בכירים מקבלת החלטה: גלעד ארדן, סילבן שלום, גילה גמליאל ואריה דרעי, העבירו את תפוח-האדמה הלוהט הזה מיד ליד, עד שבאו שופטי בג"ץ, ו"התנדבו" להוציא בעבורם את הערמונים מהאש.
התירוץ המעניין מכולם היה של סילבן שלום. כשהנושא הונח לפתחו, בעת ששימש כשר הפנים, נזכר שלום לפתע ביהודה גואטה, בעלי רשת המרכולים "סופר-יודה", שתרם לו 10,000 שקל לפני הפריימריז בליכוד ב-2012, ו-8,000 שקל נוספים לפני הבחירות האחרונות לכנסת. המשנה ליועץ-המשפטי לממשלה, דינה זילבר, נענתה למאווייו הכמוסים של שר הפנים, וקבעה כי "בנסיבות העניין מתעורר חשש לניגוד עניינים, כיוון שלגואטה (לא לשלום, ע' ב') יש עניין מיוחד בהחלטה שתשפיע על רווחיו, וכיוון שתרומתו הכספית לשלום "לא הייתה מבוטלת". וכך, השר שלום נפסל מלדון בסוגיה, ועורמתו הפוליטית זכתה לתעודת יושר מידו של היועץ המשפטי לממשלה.
איסור ניגוד העניינים חל כיום על נבחרי ציבור ועל עובדי ציבור כאחד. חסידי האיסור רואים בו אמצעי חיוני למאבק בשחיתות, בגלל שהוא מונע מראש את היווצרות המצע הדשן שעליו השחיתות צומחת ומבשילה. ניסיון החיים מראה, כי כל מי שקיבל שוחד גדול בחייו, הסכים לפני כן לקבל טובות-הנאה קטנות, ובכך כנראה הוכשרה הקרקע לביצוע הפשע החמור.
מצד שני, בבסיס תפיסת איסור ניגוד העניינים עומדת גישה טהרנית, המתכחשת לעובדת החיים הפשוטה, ששיקולים ואינטרסים אישיים התערבבו, מתערבבים ויתערבבו לעד בתהליכי קבלת החלטות שלטוניות. אך חמור מהטהרנות הוא חוסר-האמון הבסיסי במקבלי ההחלטות שמשדר איסור ניגוד העניינים. המסר כלפי נבחרי-הציבור ועובדיו הוא: "לא ניתן בכם אמון, כי אנחנו יודעים שלא תעמדו במבחן". והמסר כלפי ציבור הבוחרים הוא - "לא ניתן לכם להעניש בקלפי פוליטיקאי שסרח". ההבנה הזו חשובה לכל מי שמוטרד - ובצדק - מכרסום אמון הציבור במערכות השלטון בישראל ובמערב.
וישנו היבט בעייתי נוסף לתופעה: איסור ניגוד העניינים מתגמל פוליטיקאים על אי-מימוש אחריותם - והם למדו לנצל זאת לרעה, כפי שמדגים המקרה של שלום. ציניות ותחכום גדולים מאלה של שלום, הפגינו השרים משה כחלון וחיים כץ, בעת שפסלו את עצמם מההצבעה בכנסת, שנועדה לאפשר את העברת מתווה הגז - ובכך עיכבו את אישור המתווה. שני הפוליטיקאים המתוחכמים טענו לניגוד עניינים בשל קשרים עם הטייקון קובי מימון, בעל-השליטה בחברת ישראמקו, המחזיקה ב-29% ממאגר הגז "תמר", מאגר הגז הטבעי היחיד שמספק כיום גז למשק. נזכיר, כי המתווה נועד לסלול את הדרך לפיתוחו של מאגר הגז "לוויתן" המתחרה הגדול של "תמר", והאינטרס העסקי של מימון היה לעכב את המתווה (לפיתוח לוויתן), כדי להאריך את המונופול של "תמר" על אספקת הגז למשק.
נציין, כי אף שהיועץ המשפטי של הכנסת, עו"ד אייל ינון, התיר לשרים כחלון ולכץ להשתתף בהצבעה, הם התעקשו להימנע. בכך הם סייעו לקידום עסקיו של מימון, בעודם רוחצים בניקיון כפיהם כמי שנמנעו מעזרה למקושר אליהם.
האירוניה היא שכחלון עצמו נתקל באותו תרגיל כשהוא ביקש להעביר בכנסת את המיסוי על בעלי שלוש דירות ומעלה. חברי-כנסת מהליכוד, שביקשו להכשיל את המהלך, חיפשו תירוץ לגיטימי להימנע מהצבעה - ומה יותר נוח וערכי מלטעון לניגוד עניינים מצד ח"כים שבבעלותם שלוש דירות ומעלה? אך הפעם הצליח ינון למנוע את התרגיל, ודרש מח"כים בעלי שלוש דירות ומעלה, להסתפק בגילוי נאות על רכושם. מיותר לציין, שאף ח"כ לא גילה.
הפתרון שהציע ינון ראוי ומקובל. צמצום איסור ניגוד העניינים ותחימתו לגבולות ברורים מצד אחד, והרחבת חובת הגילוי מצד שני, ישרתו טוב יותר את התכלית החשובה מכולם: חיזוק אמון הציבור בנבחריו, בעובדיו ובשיטה הדמוקרטית בכלל.